ויאמר שמואל אל שאול וגו׳. לפי ששאול היה מתעסק מאד במלחמת הפלשתים, כמו שאמר ותהי המלחמה חזקה על פלשתים וגו׳, הוצרך שמואל הנביא ע״ה לצוותו על מלחמת עמלק ושלא יחוש למלחמת הפלשתים כי אם להלחם בעמלק. ואין ספק שלא אמר זה כי אם בצווי אלהי שבאהו הנבואה עליו וקצר הכתוב זכרונה, כי בידוע הוא שאחרי שצוהו שמואל שלא אמרו מעצמו כי אם שרוח ה׳ דבר בו עתה ומלתו על לשונו. והקדים שמואל בתחלת דבריו אותי שלח ה׳ למשחך למלך על עמו על ישראל, ובהיותך מלך העם הזה ראוי שלא תחוש כי אם על כבודם ועל הצריך אליהם.

ואמר עוד ועתה שמע לקול דברי ה׳, כלומר שיתחברו בזה שני דברים, האחד שיעשה מצות השם, השני שיחוש לכבוד ישראל ולהנקם את נקמתם.

ולזה אמר פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל, ולכן ראוי שתנקום נקמתם. ואפשר לומר בזה עוד שאמר, עם היות שענין עמלק הוא מיום הוציא ה׳ אותם מארץ מצרים אל תדרוש מה למעלה ומה למטה ולמה אחר עד עתה הנקמה.

וזהו ועתה שמע לקול דברי ה׳ עתה לך והכית את עמלק, ר״ל עתה תשמע הצווי ועתה תעשה המלחמה, עם היותה על ענין עמלק שקרה בימים הראשונים ההם. וצוהו שלא די שתכה את העם אנשי המלחמה אבל גם תחרים את כל אשר לו, והחרם הוא ההשחתה, או יהיה כמו שפירש הרב ר׳ יוסף קמחי ז״ל לשון חרם וקללה, כלומר שבתחלה יחרימו שלא יהנה אדם מכל אשר להם ואח״כ בפעל ימית מאיש ועד אשה, ר״ל זקנים וזקנות, מעולל ועד יונק הקטנים, משור ועד שה מגמל ועד חמור והוא השלל אשר עמהם, ושעל נער לא יחמול ולא ישא פני זקן, כי החמלה על הרשעים הוא מדת החטאים בנפשותם, וצוה אם כן על הריגת העם ועל שלא ישלחו ידיהם בבזה: ואמנם הסבה בכל זה הוא כפי מה שאומר, הנה כל האנשים מחויבים כפי הנימוס הטבעי והסדר המדיני להלחם באויביהם הבאים עליהם לקחת את ארצם ורכושם, ואם יבואו עליהם דרך ארצם מחוקי הגבורה והאומץ הוא שיצאו לקראתם וילחמו בהם, לפי שכל אדם מחוייב לשום נפשו בכפו להציל את ארצו ואת כל אשר לו, והבא לבזזו ולהרגו ישכים להרגו גם יקרה פעמים רבות שהאנשים יצאו מארצם לרשת משכנות לא להם וילחמו עם יושבי הארץ ויושביה באופן שינערו רשעים ממנה. ופעמים ילכו להלחם עמהם גם לא לרשת את ארצם כי אם להנקם מהם אם הרעו עמהם ואם קבלו מהם קלון וחרפה רצופה, כמו שקרה לדוד עם חנון מלך בני עמון (שמואל ב י׳) שגלח את חצי זקני המלאכים אשר שלח דוד אליו לנחמו על מות אביו, ועל אותו קלון הלך דוד וילחם עמו. הנה אלה הם ג׳ תכליות עצמיים כוללים לאנשים במלחמותם, אם להציל את ארצם, ואם לקחת ארץ לא להם, ואם להנקם מאויביהם מחרפה וקלון אשר עשו להם. והנה סיחון ועוג עם היות שנלחמו עם ישראל היה הסבה בזה לפי שיראו מהם והיו עוברים בארצם ולא בטחו בדברי שלומם וטובתם, אבל עמלק לא היה לו סבה מאלה שבא להלחם עם ישראל, כי הם לא היו עוברים דרך ארצו ולא הלכו להלחם בו לשיצטרך לצאת לקראתם להציל את נפשו, וגם לא היה לישראל ארץ נחלה לשיבא עמלק לכבשה, וגם לא עשו עמו רעה מיום היותם חיים על האדמה לשיחם לבבו לרדוף אחריהם לנקום נקמתו, אבל היתה כוונת עמלק שתי דברים. האחד למעט בכבוד האלוה ית׳, ולפי ששמעו עמים ירגזון את מעשי ה׳ כי נורא הוא אשר עשה בארץ מצרים לעיני פרעה ולעיני עבדו ושכלם כאחד אמרו ה׳ הוא האלהים, רצה עמלק לצאת להלחם בישראל ולהרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה, בענין שיתפרסם גודל גבורתו ושמבלתי יכולת השם לא עצר בו ובעמו כאשר עצר בפרעה ובכל עבדיו ובכל ארצו, הנה היתה הסבה והתכלית האחד הזה כנגד האל ית׳ למעט שמו ולהקל בכבודו ולבזות גבורותיו. והיה לו עוד בזה תכלית שני והוא כנגד ישראל, שלהיות עמלק מזרע עשו והיה ידוע אצלו מענין הברכות שבירך יצחק ליעקב שנתן עשו לעבד לו ולזרעו, וידע גם כן שנתברך עשו שעל חרבו יחיה, לכן התחכם לבוא להלחם עם ישראל וחשב שחרבו יושיע לו ושישמידהו מהיות גוי ולא יוכל עוד בשום זמן למשול בזרע עשו, וכבר העיר רלב״ג לתכלית השני הזה בפי׳ התורה אשר לו: ובמדרש שמואל אחז״ל (פרש׳ י״א) פקדתי את אשר עשה עמלק א״ר אחא בעל פקדונות אני, שרה הפקידה אצלי חבילה של מצות וה׳ פקד את שרה, עמלק הפקיד אצלי חבילה של קוצים לפיכך כה אמר ה׳ פקדתי, ולפי שהרשע התגאה להלחם עם אדון כל הארץ ית׳ וחשב מחשבות להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד, ולכן יצא אליהם לדרך באופן שימית כלם יחד עם היותם יוצאים ממצרים ביד רמה, לכן אדוננו משה לא רצה להלחם עמו בעצמו ולא שיצא אליו כל ישראל כדי שלא יתכבד בזה, אבל כדי לבזותו צוה את יהושע משרתו בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, באופן שמשרת משה מבחוריו ועם מתי מספר ישמיד ויחליש את עמלק ואת עמו לפי חרב, ומאשר היו אצלו שתי התכליות שזכרתי, היה ענשו מפאת האל ית׳ ומפאת ישראל והיתה נקמתו מוטלת עליהם יחד: ובפרשת בשלח אמר האל ית׳ למשה (שמות י״ז י״ג) כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק וגו׳, וענין זה אצלי שיודיע ליהושע שמלחמה לה׳ בעמלק, כי בזה ישמח ויגיל אחרי אשר האל ית׳ נלחם מלחמותיו והוא הולך בדרכיו ית׳, כאלו אמר שים באזני יהושע שאני אשלים מה שהוא התחיל לעשות ושהמלחמה ערוכה בכל ושמורה יש לי עם עמלק אויבו, ובזה מהכבוד אל יהושע המתחיל במצוה, ולזה אמר ג״כ (שם שם ט״ו) כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק וגו׳, ר״ל אחרי אשר עמלק רצה לשלוח יד בכסא הקב״ה כלומר למעט שמו ולחלל כבודו, שזהו שליחת יד בכסאו מפאת המחשבה הזאת אשר חשב ואשר דמה לעשות, לכן תמיד יהיה לה׳ מלחמה בעמלק: ובפרשת כי תצא צוה לישראל שגם המה יעשו המלחמה מהסבה והתכלית השני אשר היה לו נגדם, והוא אמרו שמה (דברים כ״ה י״ז) זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך, ר״ל אני אזכור מה שעשה נגדי ואתה ישראל עבדי זכור את אשר עשה לך עמלק ואשר חשב להשמיד אותך עם היותך בדרך ולא היית בארצו, ולזה צוה והיה בהניח ה׳ אלהיך לך וגו׳ בארץ אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה תמחה את זכר עמלק וגו׳, ובאמרו זכר עמלק רמז לשלא ישאר מהם דבר ולא ישללו שללו באופן שלא יזכר שם עמלק עוד, כי בהשארם צאנם ובקרם או דבר מהם ישאר זכרו, ומכאן למד שמואל באמת והחרמתם את כל אשר לו עם היות שהאל ית׳ צוהו כן בביאור. ואמנם אמרו עוד (שם שם י״ט) מתחת השמים לא תשכח, מלבד הפשט הנראה אחשוב שיאמר שבהיות בני ישראל בארץ ימחו את זכר עמלק בפעל ובמעשה ובהיות ישראל תחת כל השמים, רוצה לומר באיזה מקום שיהיו בגלות עם היות שלא יוכלו למחות אותם במעשה הנה לא ישכחו ענינו ויזכרו אותו בדבריהם תמיד, וזהו מתחת השמים לא תשכח. הנה התבאר מזה שראוי היה שיהיה מלחמה לה׳ ולישראל בעמלק מדור דור, למה שעשה עמהם בצאתו ממצרים להלחם בישראל על לא חמס בכפיו ואין מרמה בפיו ולחלל את שם כבוד ה׳, ומאחר שהוא יצא אליהם לדרך היה ראוי שאחרי היותם בארץ יעשו בו שמד כללי כמו שהוא חשב לעשות בהם. ושמעתי אומרים שחשב עמלק היותו שקול כארבעה גדולי עולם כפי אותיות שמו, העי״ן משמו של עמרם, המ״ם כנגד משה, הלמ״ד כנגד לוי, הקו״ף כנגד קהת, ונתלה בסופי שמותיהם שהיא מיתה, המ״ם סוף שם עמרם, היו״ד סוף שם לוי, התי״ו סוף שם קהת, הה״א סוף שם משה. וכבר העיר שמואל הנביא בדבריו לשני הטעמים האלה שזכרתי, כי באמרו אותי שלח ה׳, למשחך למלך על עמו על ישראל ועתה שמע לקול דברי ה׳ ר״ל שיקנא לכבודו ושילחם בעמלק מפאת מה שעשה נגד האל ית׳ ובאמרו ועתה שמע לקול דברי ה׳, הזהירו שלא יעשה כמו שעשה בגלגל שנסכל ולא שמר דבר ה׳, אבל עתה לא יעשה כן אלא שישמע לקול דברי ה׳ בזה הענין ויקיימם בשלמות. והעיר על הטעם השני באמרו פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים, וזה מפאת ישראל, ועל שתי הטעמים האלה צוה ואמר ועתה לך והכית את עמלק וגומר. ולפי שלא יחשוב אדם שהיתה המלחמה הזאת כדרך שאר המלחמות לשלול שלל ולבוז בז ולקחת אותם לעבדים, לזה צוהו שיחרים את כל אשר לו, באופן שכל השומע שלא נהנו משללם כלל יכירו וידעו כי לא כוונו ישראל כי אם להחרימם על אשר עשה עמלק לישראל בצאתם ממצרים, ומפני זה גם כן זכר בימי אסתר (אסתר ט׳ י׳) שישראל בנקמם מאויביהם בבזה לא שלחו את ידם, כי נשמרו מזה כדי שלא יחשב שהיתה כוונתם על השלל כי אם על הנקמה, ועם מה שאמרתי בזה הותרו השאלות שנית ושלישית:

וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים וגו׳, זכר ששאול הקים דבר השם ואסף את עמו, ולפי שהאסיפה תהיה על ידי הכרזה בהשמיעם אותם הדבר יאמר על האסיפה לשון שמיעה, וקודם המלחמה היה מנהג לספור אותם להפקיד על העם פקידים ולמנות אותם כפי מספרם וכפי צורך המלחמות, וכמו שהיום הזה עושים מלכי האומות בזמן המלחמות, ולכן שאול פקד אותם בטלאים. ויש מהמפרשים שחשבו שהוא שם מקום יקרא טלאים. ות״י באימרי פסחיא וכתב רד״ק שלדעתו בחג הפסח היה, ובנוב שהיה אהל מועד שם פקדם שהביאו שם פסחיהם ועל ידם ידע מנינם, כי קרבן הפסח לא היו מקריבים אותו בבמת יחיד. וחז״ל (יומא כ״ב ע״ב) הבינו שנתן כל אחד טלה ובמנין הטלאים ידע מספר העם וכתב רש״י ז״ל מצאנו של מלך היה כל אחד לוקח טלה אחד ונתן בעדו למנותו, ולכן אמר במדרש שמואל (פרש׳ י״ח) בתחלה בבזק עד שלא מלך ומשמלך בטלאים, אמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל (יומא שם) כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור מיד מתעשר, ואפשר שלזה כיון גם כן יונתן, ושלא קראם פסחיא להיותם קרבנות של פסח אבל קרא הכבשים פסחיא, לפי שמהם היו מקריבים הפסח ושל שאול היו. ואמנם אם הוא אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה כמו שאמרו חז״ל (שם שם), הנה בספור מנין דוד שמנה ישראל אדבר בו ב״ה.

והנה זכר שבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל, ר״ל שהגיע לעיר הקרובה מערי עמלק, וידמה שהעמלקים יצאו לקראתם למנוע מהם מי הנחל באופן שלא יהיה לישראל מים לשתות ולכן עשו מריבה בנחל ונלחם עמהם לקחת המים ואמרו חז״ל בפרקי ר׳ אליעזר סוף פר׳ מ״ד, וביומא שם, שהיה שאול מהרהר בלבו אם עמלק חטא מה חטאו הילדים? יצאה בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה ובמסכת יומא שם אמרו שהיה שאול דן על עסקי נחל ועגלה ערופה והוא דרך דרש. והמלחמה הזאת אין ספק שהיה בראשונה קודם ששלח אל הקיני, ואח״כ הכה עמלק בכלל מחוילה עד שור כמו שיזכור, ולזה אמר שרב בנחל. והמפרשים אמרו כי וירב בנחל היא היתה המלחמה אשר הכה את עמלק שיזכור, ושקודם זה כבר שלח שמואל אל הקיני, ומה שכתבתי היותר נכון כפי סדר הפסוקים:

וזכר ששלח שאול אל הקיני, והם מבני חובב חותן משה לומר אליהם סורו רדו מתוך עמלקי, ושלא יחשבו שישלח אליהם לומר זה ליראתו מהם שיעזרו את עמלק אינו כן, כי אם פן אוסיפך עמו ושהיה חס עליהם לזכות אביהם הזקן, וזהו ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים, ורמז בזה שהיה יתרו במעשיו הפך עמלק, כי יתרו עשה עם ישראל חסד בעלותם ממצרים ועמלק עשה עמהם רעה באותו זמן עצמו, ולהיות מעשיהם ופעולותיהם מקבילות אינו ראוי שיענשו שניהם כאחד, וזהו פן אוסיפך עמו מה שאינו ראוי לפי שאתה עשית חסד וגו׳, והחסד אשר עשה חובב עם בני ישראל היה בעצה אשר נתן למשה ואשר בא אל המדבר והראה עצמו שמח בהצלחת ישראל, ושהיה עצתו במה שיועיל לעם ויקל מעליהם, כמו שאמר (שמות י״ח כ״ג) וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום, וזה מורה שהחסד היה כללי לכל ישראל ובמדרש שמואל (פ׳ י״ח) אמרו וכי עם כל בני ישראל עשה חסד? והלא לא עשה חסד כי אם עם משה? שנאמר (שמות ב׳ כ׳) קראן לו ויאכל לחם, אלא ללמדך שכל העושה טובה עם אחד מגדולי ישראל מעלין עליו כאלו עושה חסד עם כל ישראל. ועם היות שנזכר בספר שופטים (סי׳ א׳ י״ו) (אמר המגיה לא מצאתי כל המדרש הזה בפירוש במ״ש אבל בוי״ר פרשת ל״ד דף ר״ד ע״ד מצאתי): כי בני הקיני עלו מעיר התמרים וישבו עם יהודה יראה שאחרי כן הלכו להם לשבת עם עמלק, כי כמו שאמרתי שם לא היו בני הקיני יושבים בערים והיו תמיד בשדה שוכנים באהלים ונוסעים מארץ לארץ כפי מה שיאות אליהם ולצאנם ובקרם:

וזכר שהכה שאול את עמלק מחוילה עד בואך שור שהיה על פני מצרים, ויראה שהיו שוכנים העמלקים שמה עם בני ישמעאל או שלקחו הארץ מידם. וכבר כתבו המפרשים בואכה שור הוא דבור לנכח, יאמר לשומע עד מקום אשר תבוא לארץ שור כאשר תבא ותכנס שמה:

ועם היות שצוה שמואל שיחרימו את כל אשר לעמלק, הנה שאול והעם לא עשו כן, כי תפשו את אגג מלך עמלק חי כאשר החרימו כל העם לפי חרב.

והיתה הסבה שחמלו שאול והעם על אגג שלא להרגו אולי היה יפה תואר ויפה מראה, וגם חמלו על מיטב הצאן והבקר ועל כל הטוב ולא אבו החרימם, ר״ל שיכולים היו להחרימם אבל לא אבו, ושלא החרימו כי אם כל המלאכה נמבזה ונמס, והמלאכה הוא שם כולל הבקר והצאן והבהמות, והמשנים פירשו שהוא הפוך כמו השמנים, או הם השניים לבטן, ואם כן לא קיימו הצווי האלהי ולא עשו דבר מפאת המצוה, כי מה שהחרימו היה להיותו נמבזה ונמס וחמלו על הטוב והמובחר:

ויהי דבר השם אל שמואל וגו׳. כאשר שאול והעם נטו לכוונת הבזה והשלל ולא להנקם מאויבי השם.

בא הדבור הנבואיי לשמואל נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים, וענין זה המאמר הוא ששמואל אמר בתוכחתו לעם על דבר המלכות והייתם גם אתם וגם המלך אשר מלך עליכם אחרי השם אלהיכם, להגיד שהיה ראוי למלך שאחרי השם ילך לשמור מצותיו חקותיו ודבריו, ועתה אמר ששאול שב מאחריו, כי לא רצה ללכת אחרי השם ולא קיים מאמרו ומצותו ולא נמשך אם כן אחריו.

ואמר בזה שני דבורים, כי שב מאחרי, ואת דברי לא הקים, לרמוז על שתי עונותיו אשר עשה, כי מה שאמר כי שב מאחרי, הוא על מה שחטא בגלגל שלא נמשך אחרי הצווי האלהי אבל שב מאחריו, ועל מה שחטא במלחמת עמלק אמר ואת דברי לא הקים: והנה אמר בזה ויחר לשמואל ולא אמר זה במה שנאמר אליו על מה שחטא בגלגל, לפי שהחטא הראשון אשר חטא בגלגל היה לו תקוה לשיתוקן על ידי תפלה ותחנונים, ובראותו שהוסיף על חטאתו פשע חרה אפו מאד, כי היה שמואל אוהב בכל לבבו ובכל נפשו את שאול, להיותו יפה תואר ויפה מראה איש חיל רב פעלים, והיה הוא מעשה ידיו ששמואל משחו למלך על ישראל והיה אוהב אותו כאהבת הפועל לפעולתו, ולכן חרה אפו ונתעצב בראותו כי כלתה אליו הרעה מאת השם, ואמרו ויזעק אל השם כל הלילה, ידמה שהאל יתברך לא פירש לו חטאת שאול ולמה ניחם על המלכתו, אבל הודיעו לבד ענשו שיזכר ונעלם ממנו הנבואה, ולכן צעק אל השם כל הלילה לדעת מה זה ועל מה זה ומה היה חטאו אשר חטא עתה שבעבורו נחתם גזר דינו.

ולכן השכים שמואל ללכת לקראת שאול בבקר ונאמר לו שבא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד, רוצה לומר מקום בכרמל לחנות החיל ולחלוק הבזה, וכן ת״י. או הוא כדברי חכמינו ז״ל (עיין רש״י ורד״ק) שהיה בונה שם מזבח. ויהיה שיעור הכתוב בא שאול הכרמלה ויסב ויעבור וירד הגלגל והנה מציב לו יד, רוצה לומר שם בגלגל, כי היו ישראל מכבדין הגלגל תמיד, למה שישב שם הארון תחלה:

וספר שבא שמואל אל שאול ושיצא שאול לקראתו כדי לקבלו ולכבדו, ואמר לו ברוך אתה להשם הקימותי את דבר השם רוצה לומר האל יתברך יברך אותך לפי שהקימותי דברו שדברת אלי והזכות הזה תלוי בך.

ושמואל אמר ומה קול הצאן הזה באזני וקול הבקר וגו׳? כי כאשר שמע זה שמואל ידע באמת שהביאו מהשלל ושבזה היה עליו החטא.

והיתה תשובתו בשני דברים, האחד מפאת הפועל, והוא שחמל העם ולהם היה החטא ולא לו, השני מפאת התכלית, שלא עשו זה לשלול שלל ולבוז בז כי אם לזבוח להשם וגו׳, והביא ראיה שלא כוונו לשלול מאשר כל היתר החרימו ולא חמלו כי אם על מה שצריך לזבוח להשם, והוא ממה שיורה היות התכלית אלהי כמו שזכר, ואמר להשם אלהיך כדי לכבד את שמואל, רוצה לומר לאלוה אשר הוא היה מתבודד בו:

ויאמר שמואל אל שאול וגו׳. כאשר ידע שמואל שחמל שאול על הצאן והבקר ועבר על הצווי האלהי, ירד לסבת מה שנאמר לו נחמתי כי המלכתי את שאול וידע הסבה אשר בעבורה נגזר עליו העונש אשר לו פורש לו מהאל יתברך, ולזה אמר לו שמואל הרף ואגידה לך את אשר דבר השם, וענינו אצלי שלכבוד המלכות חשש לדבר בפניו הגזרה האלהית, וכמו שנאמר אחר כך (סימן הנמשך פסוק ב׳) ושמע שאול והרגני, ולכן אמר הרף רוצה לומר תן לי רשות ואגידה לך את אשר דבר השם, כי אחרי שהם דבריו אין עלי אשם לאמרם, והוא נתן לו רשות ואמר דבר.

ואז התחיל לספר דברי השם ואמר הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, רוצה לומר במה שאמרת כי חמל וגו׳, שאתה מלך והיה ראוי לך למחות בידם, ואמר שהיו לו שתי רשויות. האחד מהיות מלך העם, כי עם היותו בעיניו קטן הנה במה שהוא מלך הוא ראש שבטי ישראל ומנהיגם, וזה אף על פי שיהיה מובחר מידי העם כמלכי הגוים, כל שכן שיתחבר לו סבה שנית והוא וימשחך השם למלך על ישראל, רוצה לומר שאם היה מלך נבחר מהעם היה מתפייס מהם ומסביר פנים להם, כמו שכתבתי במלך הנבחר מהעם, אבל האל יתברך בחר בך לא העם, וזהו וימשחך השם, ואחרי אשר אתה מלך ואתה נמלך ונמשח מהאל יתברך לא מהעם אם כן למה חששת לדברי העם ולא לדברי האל יתברך ולמצותו? והמתרגם פירש שהיה ראש שבט בנימין קודם המלכות, ועוד שמשחו השם למלך על כל ישראל, ומה שפירשתי הוא היותר נכון. עוד הביא הנביא טענה אחרת והוא שהצווי לא היה לעם כי אם אליו בלבד, ואם כן איך התנצל עם מה שעשה העם?

וזה שכתוב וישלחך השם בדרך, ויאמר לך והחרמת וגו׳ עד כלותם אותם, רוצה לומר וישלחך השם בסבת הדרך אשר עמלק שם לישראל בעלותם ממצרים, ויהיה אם כן בי״ת בדרך בי״ת הסבה, וישלחך השם בסבת הדרך שזכר למעלה ואמר לך שתחרים את עמלק עד כלותם, והוא רמז לשלא ישלח ידו בדבר משללו אבל יכלה את עמלק, שהכליון הוא באשר יחרימו את כל אשר לו כמו שזכר.

ומאחר שהצווי לך לבדך היה, אם כן למה לא שמעת בקול השם אשר דבר אליך? וזה יורה שאתה בעצמך עשית הרעה הגדולה הזאת ולא העם, ותעט אל השלל, רוצה לומר במה שהוא שלל ולא לתכלית הזבח כמו שאמרת, ותעש הרע בעיני השם, כלומר שלא יחשוב שיבחר האל באותו זבח אבל יחרה בו אפו. הנה אם כן שמואל השיב לשתי הטענות שעשה שאול, אם למה שאמר שחמל העם, השיבו ראש שבטי ישראל אתה וימשחך השם למלך ויאמר לך והחרמת וגו׳ ולמה לא שמעת בקול השם, ולשנית שאמר לזבוח להשם אלהיך, השיבו שאינו כן אבל שעטה ולקח אותו לשלל ומפני חמדה ולא לתכלית הזבח, וזהו ותעט אל השלל ותעש הרע וגו׳ והנה לא דבר שמואל מענין אגג לפי שכמו שאמרתי האל יתברך לא הודיעו חטא שאול בבירור, אבל הודיעו שנחם מהמליכו אותו ואמר לו העונש אשר יגזור עליו ומדברי שאול ידע שמואל מה היה החטא, ולפי ששאול דבר לבד במה שחמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבוח להשם ולא דבר מאגג כלל, לכן היתה תשובת שמואל על זה לבד:

ושאול השיב לדבריו אשר שמעתי בקול השם, רוצה לומר איך תאמר ולמה לא שמעת בקול השם כי הנה אני שמעתי בקול השם, והצווי לא היה בעצם וראשונה כי אם על עמלק ועמו לא על הבעל חי, כי עמלק היה החוטא והוא אשר בא להלחם בישראל לא הצאן והבקר וזהו ואלך בדרך אשר שלחני השם, ואמר שעשה מעשה המלכים להביא את אגג מלך עמלק חי כדי לבזותו, ואת עמלק החרמתי, כי המלכים זה דרכם להחרים העמים ולהביא מלכם בחבלי עוני וברזל, כמו שהיו למלך בזק (שופטים א׳ ז׳) שבעים מלכים מלקטים תחת שולחנו.

ואמנם ענין הצאן והבקר היה מפעל העם, כי הוא לא חשש אל הצאן ואל הבקר, והם גם הם החרימו דבר רב ומראשית החרם לקחו זה וגם לתכלית טוב לזבוח להשם בגלגל אשר שם המזבח ומשם באו למלחמה כמו שאמר, והנראה הוא ששמואל עדין לא השלים דבריו וששאול נכנס בתוך דבריו, כי כאשר אמר שמואל ולמה לא שמעת בקול השם מיד השיבו שאול אשר שמעתי בקול השם וגו׳, ועדין לא נשלמה הגזרה האלהית שאמר לשמואל:

ויאמר שמואל החפץ להשם וגו׳. הנה שמואל לא קבל טענת שאול במה שתלה האשמה בחטאת העם, לפי שכבר אמר לו שהוא היה מלך ומנהיג העם והוא היה מחויב למחות בידיהם ואליו ראוי שיוחס כל עון ופשע וחטאה, ולפי שהיה שאול מתחזק מאד בהיות הדבר נאות מפאת תכליתו ולא היה בזה עון אחרי שלקחוהו לתכלית משובח להשם, לכן השיבו החפץ להשם בעולות וזבחים כשמוע בקול השם, רוצה לומר הנה עד עתה הכחשתי מה שאמרת שלקחו צאן ובקר לזבוח ואמרתי שלא לקחו זה כי אם לשלל ומפני חמדה, ועתה אומר שאף שנודה שלקחו זה לתכלית הזבח הוא פשע על כל פנים, כי האל יותר חפץ במה שישמעו בקולו מאלף עולות וזבחים, וזה שאמר בדרך שאלה החפץ להשם בעולות וזבחים כשמוע בקול השם? באמת לא כן, כי הנה שמוע קול השם וקיום מצותו טוב מעשות הזבח, וטוב להקשיב דבריו ולקיימם מהקרבת חלב אילים על גבי מזבחו, וזה אמת שהזבחים הם תקון החטאים ויותר טוב הוא אצל השם יתברך שלא יחטא האדם משיחטא ויביא קרבן עליו, וכמו שאמר הנביא ירמיהו עליו השלום (ירמיהו ז׳ כ״ב) כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי וגו׳, וכמו שביאר הרב המורה (בפרק ל״ב חלק ג׳).

ואמרו: כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר, פירשו רד״ק כדרך המתרגם, וענינו כי כחטאת הקסם שהוא חטא גדול בהסיר האדם בטחונו מהאל יתברך ונותן אותו בקסם כך הוא המרי, שאחרי שהאדם עובר על מצות השם הוא אם כן מסיר בטחונו ממנו והרי הוא כעובר על זה, וכמו חטאת האון והתרפים שהוא ע״ז, כך הוא ההפצר והוא ההעברה על דבור השם יתברך ומצותו. ורלב״ג פירש בו שהקסם הוא נעדר השפע מהשכל הפועל, ושזהו אמרו כי חטאת קסם, רוצה לומר חסרון הקסם הוא דומה למרי במה שיקים האדם מדברי השם קצתו ולא יקים קצתו, כי הוא מחסר בשפע בחסרון הקוסם, וכן און ותרפים (ע״ד זכריה י׳ ב׳ התרפים דברו און) הוא הפצר, רוצה לומר יתרון ותוספת על האמת, ושהוא כמו (תהלים ע״ו ז׳) נרדם ורכב וסוס, שהו״יו לא יוסיף שם דבר, וכן און ותרפים און התרפים, וכאלו אמר לשאול שחטא בלא תוסיף עליו ובלא תגרע ממנו, ושזהו דומה לקסם מפאת החסרון ולתרפים מפאת התוספת. ואני אחשוב בפירושו דבר אחר, שלפי ששאול היה טוען שעשה מה שראוי, וכי מה שהביא את אגג מלך עמלק חי היה הראוי לכבודו ולהודיע מעלת הנצחון, ומה שלקחו מהשלל היה לתכלית טוב לזבוח להשם, לכן השיבו שמואל שאין הדבר טוב או רע מפאת עצמו כי אם כפי מה שיסכים עם הצווי האלהי, כי יש דברים הרבה שאינם רעים מפאת עצמם כי בבחינת ההזהרה האלהית אשר הזהיר מעשותם, ובעבור זה יוחס אליו החטא והפשע במה שעבר על מצות השם, שמזה הצד היו מעשיו רעים וחטאים להשם מאד, וזה שאמר כי חטאת קסם מרי, רוצה לומר החטא והפשע אשר היה בקסם אינו מפאת עצמו, כי טוב הוא לאדם שידבק דמיונו בנבדלים ויתבודד לדעת מה יהיה באחרית הימים ואין הקסם זולת זה, ואמרו חכמינו ז״ל (פרקי אבות פרק ב׳ משנה ח׳) אי זהו חכם הרואה את הנולד, אבל חטאת הקסם הוא המרי, רוצה לומר שהאדם כשהוא קוסם קסמים ממרה את פי השם, ואון ותרפים הפצר, רוצה לומר וגם כן חטאת האון והתרפים אינו במה שיעשה האדם לדעת העתידות, כי אם במה שהאדם ההולך אחריו מפציר בו ומהרהר ועובר על דברי השם יתברך שהזהיר על הקסם והתרפים. וכאשר היה הדבר כן שמזה הצד יובחן הטוב והרע אם כן למה מאסת את דבר השם בין לעשות טוב בעיניך ובין לעשות רע למה שעברת דברו? וכפי מה שפירשתי בזה לא יחסר בכתוב כ״ף הדמיון, כי לכלל המפרשים נדחק לומר כי כחטאת הקסם כך הוא המרי, וכפי פירושי הכתוב כמשמעו, ולכך המשיך למה מאסת את דבר השם, עד שמזה הצד מאסך השם מהיות מלך על ישראל, לא מפאת המעשה בעצמו כי אם מפאת היותך עובר מצותו ודברו. ואפשר לפרש עוד וימאסך ממלך שאין זה גזרת העונש, אבל הוא גם כן מכלל החטא שזכר, יאמר למה מאסת את דבר השם? ובאמת אין זה כי אם לגובה נפשך, לפי שחשבת היותך מלך, נדמה לך שהיית יכול לעשות הדברים שלא על פי הדת, ושתוכל לדון הדברים שלא על פי התורה אשר יורוך, ולזה לא אמר כאן וימאסך השם מהיות מלך כמו שיאמר אחרי זה אבל אמר לבד וימאסך ממלך, יחזור אל דבר השם שזכר, ויהיה כאלו אמר שמאסת דבר השם וגעלת בו היה בסבת היותך מלך. או יהיה מ״ם ממלך מ״ם הזמן, יאמר שמשהיית מלך מאסת את דבר השם, כי כבר חטא בגלגל קודם לזה ומאס שם גם כן דבר השם, ועם היות המיאוס בזה המאמר, דבק בדבר השם ולא בשאול ענינם וכונתם אחת. ור׳ יוסף אלבו בספר עקרים פירש (מאמר ד׳ פרק כ״ו) הכתוב הזה באופן אחר פירש מחוור, יאמר כי החטא הוא דבר קטן בערך ההפצרה בו, כי כחטאת הקסם כך הוא המרי, וכאון ותרפים שהוא ע״ז גמורה ויותר קשה מקסם כמוהו ההפצרה, והוא מה שאמר לא חטאתי כי שמעתי בקול השם, והנה אם כן החטא בעצמו הוא כקסם וההפצר והטענות שטען עליו הוא כע״ז גמורה.

וכאשר ראה שאול הטענה האמתית הזאת השיבו חטאתי כי עברתי את פי השם ואת דבריך כי יראתי וגו׳, רוצה לומר מזה הצד והבחינה שאמרת והוא בהעברת פי השם מודה אני לפניך שחטאתי, ובמה שאמר את פי השם ואת דבריך יורה ששאול חשד שהיה שמואל החמיר בדבר מעצמו, ושלא עבר באמת על פי השם כי אם כפי דברי שמואל, אבל שכוונת השם כבר נתקיימה במה שעשה ולכן אמר את פי השם ואת דבריך, להגיד שכפי דבריו של שמואל היה החטא לא כפי פי השם לבד, ואמר שגם זה לא עשאו כי אם אנוס ורחמנא פטרי, וזהו כי יראתי את העם וגו׳. ושמואל לא ישרה בעיניו אותה תשובה.

ואמר לא אשוב עמך כי מאסת את דבר השם וגו׳, ויורה שנתמלא חמה על דבריו, רוצה לומר חשבת שהיה החטא כפי דברי ולא כפי דברי השם בהחלט וחשדת אותי שלא הבנתי הכוונה האלהית או שהוספתי בה דברים, על כן לא אשוב עמך להשתחוות להשם, לפי שאין הדבר כמו שחשבת כי אתה מאסת את דבר השם בהחלט, ולא בהצטרף אל דברי ולא בבחינת כוונתי כי אם דבר השם מפאת עצמו, עד שמפני החטא הזה מאסך השם מהיות מלך על ישראל, ואם הוא מואס אותך איך אשוב עמך להשתחוות לפניו? הנה יהיה עניני גם כן מרי והפצר:

ויסב שמואל ללכת וגו׳. אמר ששמואל חזר פניו לאחריו ללכת ולהפרד מעם שאול ויחזק בכנף מעילו ויקרע. וחלקו בו שני אמוראים במדרש שמואל (פרשה י״ח). יש אומרים כי שמואל קרע מעיל שאול, ורמז לו כי מי שיקרע ויכרות כנף מעילו הוא ימלוך תחתיו, הוא שאמר שאול לדוד כשכרת לו המעיל במערה (בסימן כ״ד כ׳) ידעתי כי מלוך תמלוך. ויש אומרים ששמואל קרע מעילו של עצמו, שכן דרך צדיקים היותם קורעין בשעה שאין נטיעתם משובחת. ולפי פשוטו הוא דרך שלישי, כאשר פנה שמואל ללכת מעם שאול אחז שאול בכנף מעילו של שמואל לבקש ממנו שישוב עמו על כל פנים וישתחוה בגלגל לפני השם שהיה שם אוהל מועד ואז קרע שאול כנף מעילו של שמואל.