×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(א) וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל⁠־שָׁא֔וּל אֹתִ֨י שָׁלַ֤ח יְהֹוָה֙י״י֙ לִמְשׇׁחֳךָ֣א לְמֶ֔לֶךְ עַל⁠־עַמּ֖וֹ עַל⁠־יִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּ֣ה שְׁמַ֔ע לְק֖וֹל דִּבְרֵ֥י יְהֹוָֽהי״יֽ׃
And Samuel said to Saul, "The Lord sent me to anoint you to be king over His people, over Israel; now therefore heed the voice of the words of Hashem.
א. לִמְשׇׁחֳךָ֣ לגבי קמץ קטן ראו בדוידזון וכך גם בקורן
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר שְׁמוּאֵל לְשָׁאוּל יָתִי שְׁלַח יְיָ לְרַבָּיוּתָךְ לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא עַל עַמֵיהּ עַל יִשְׂרָאֵל וּכְעַן קַבֵּל לְמֵימַר פִּתְגָמָא דַיָי.
ועתה שמע לקול דברי י״י – פעם אחת נסכלת, עתה הזהר בעצמך.
Now obey Adonoy's words. Once you acted foolishly,⁠1 but now be careful [in your actions].
1. Shaul had acted improperly by not waiting for Shemuel [Above 13:8-14] as he had been instructed, therefore, Shemuel is warning him now to be careful.
אותי שלח י״י למשחך למלך על עמו על ישראל – והדבר מוטל עליך למחות זכרו של עמלק כמו שכת׳ כי יד על כס יה מלחמה לי״י בעמלק (שמות י״ז:ט״ז) שפת׳: כשישב המלך על כסא י״י הוא מלכות ישראל שנקרא כסא י״י אותה שעה מלחמה לי״י בעמלק. ומניין שכסא י״י נקרא מלכות ישראל, שהוא אומר בשלמה וישב שלמה על כסא י״י (דברי הימים א כ״ט:כ״ג) וזהו שאומר לו שמואל בסמוך כה אמר י״י צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל (שמואל א ט״ו:ב׳), שהעת והשעה נותן למחות זכרו של עמלק כעניין שנאמר והיה בהניח י״י אלהיך לך מכל אויביך מסביב בארץ אשר י״י אלהיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק (דברים כ״ה:י״ט) וזה הדבר נתקיים בשאול שהניח לו המקום מכל אויביו מסביב כשם שאומר למעלה בעניין: וילחם סביב בכל אויביו במואב ובבני עמון וגו׳ וכת׳ בסמוך ויצל את ישראל מיד שוסיהן (שמואל א י״ד:מ״ז-מ״ח), לכן תלה הכת׳ בשאול להחרים את עמלק.
ועתה שמע לקול דברי י״י – כלומר אם לא שמעת בראשונה שלא שמרת הבטחתך כשאמרתי לך שבעת ימים תוחל עד בואי אליך (שמואל א י׳:ח׳) עתה שמע שלא תעבור על ציווי של הק׳.
למשחך – לפעמים בא חטף קמץ במקום חטף.
ועתה שמע – שהרי פעם אחרת נסכלת כבר.
למשחך למלך – בקמץ חטף החית.
ועתה שמע – כלומר כיון שנמשחת למלך על ישראל צריך שתעשה מה שמצוה עליך לעשות, והוא מלחמת עמלק.
ואמרו רבותינו ז״ל: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: למנות עליהם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות בית הבחירה, ועל זה המלך נאמר: וירם מאגג מלכו (במדבר כ״ד:ז׳).
ויאמר שמואל אל שאול וגו׳. לפי ששאול היה מתעסק מאד במלחמת הפלשתים, כמו שאמר ותהי המלחמה חזקה על פלשתים וגו׳, הוצרך שמואל הנביא ע״ה לצוותו על מלחמת עמלק ושלא יחוש למלחמת הפלשתים כי אם להלחם בעמלק. ואין ספק שלא אמר זה כי אם בצווי אלהי שבאהו הנבואה עליו וקצר הכתוב זכרונה, כי בידוע הוא שאחרי שצוהו שמואל שלא אמרו מעצמו כי אם שרוח ה׳ דבר בו עתה ומלתו על לשונו. והקדים שמואל בתחלת דבריו אותי שלח ה׳ למשחך למלך על עמו על ישראל, ובהיותך מלך העם הזה ראוי שלא תחוש כי אם על כבודם ועל הצריך אליהם.
ואמר עוד ועתה שמע לקול דברי ה׳, כלומר שיתחברו בזה שני דברים, האחד שיעשה מצות השם, השני שיחוש לכבוד ישראל ולהנקם את נקמתם.
למשחך – השי״ן בקמץ רחב והחי״ת בחטף קמץ
למשחך – השי״ן בקמץ רחב והחי״ת בחטף קמץ במקצת ספרים וספרים אחרים החי״ת בחטף פתח ובס״ס אין מאריך בשי״. ורד״ק כתב בפירושו ובשרשים שהשי״ן בקמץ רחב והחית בחטף קמץ וכן במכלול דף מ׳ ובלוית חן ס״ו פ״ג ובספר דקדוק ישן כתוב לעולם לא יבא חטף פתח אחר חטף קמץ בסמוך חוץ מאחד לִמְשָׁחֲךָ למלך דשאול ע״כ.
אותי שלח וכו׳ – רצה לומר, והנך רואה שנתקיים הדבר ודבר ה׳ בפי אמת, ולזה שמע לקול דברי ה׳ אשר אומר לך, ולא תפקפק בדבריו על היותו דבר זר להחרים את כל הנמצא לעמלק.
השאלות:
מה נשתנה עמלק מכל אויבי ישראל אשר הרעו והצירו להם ורק עליו צוה למחות את שמו?, ובמה היה חטא שאול גדול כל כך והוא נלחם בעמלק והכריתו?
אתי שלח ה׳ בספור הכתובים יבואו גם כן אחת לאחת הטעמים שלא קבל ה׳ תשובת שאול ולקח המלכות ממנו, ולא כן דוד שחטא גם כן ונמחל לו, וטעם א׳ כתב העקרים (ספר העקרים ד׳:כ״ו) כי חטא שאול היה בעניני המלוכה וחטא דוד לא היה בענין המלוכה, ונסביר על ידי משל, שני סופרים שחטאו א׳ זייף שטרות והשני גלה ערות בשר, שהדין הוא שזה השני ילקה וחוזר לאומנתו, והראשון שחטא באומנתו יפסל מלהיות סופר, וכן דוד חטא באשר הוא אדם לא באשר הוא מלך, ושאול חטא במצוה שנצטוה בה מצד מלכותו, לכן היה הדין שתלקח המלכות ממנו, כמו ששלמה שחטא ברבוי נשים שהיא מצות המלך נקרע מלכותו, ויהוא ששמר מה שנצטוה בעניני המלכות להשמיד בית ירבעם, בני רבעים ישבו לו על כסא ישראל אף על פי שחטא בשאר עבירות, וזה שכתוב אותי שלח ה׳ למשחך למלך כאומר דע כי מצוה זו היא משתלשלת ממה שנמשחת למלך, וכמו שנשלחתי למשחך כן נשלחתי אליך בשליחות הזאת שזה יהיה בחינה אל קיום המלכות בידך ולכן עתה שמע לקול דברי ה׳.
אתי שלח ה׳ – כשם שראית שנבואתי על אודות מלכותך אמת כן האמן עתה ושמע לאשר אני מצוך בשם ה׳.
וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל-שָׁא֔וּל, אֹתִ֨י שָׁלַ֤ח יְהוָה֙ לִמְשָׁחֳךָ֣ לְמֶ֔לֶךְ עַל-עַמּ֖וֹ עַל-יִשְׂרָאֵ֑ל, וְפעם אחת נסכלת1, והנך רואה כי דבר ה׳ שֶׁבְּפִי אמת, לכן2 עַתָּ֣ה הזהר בעצמך3 וּשְׁמַ֔ע לְק֖וֹל דִּבְרֵ֥י יְהוָֽה ולא תפקפק בדבריו להחרים את כל זרע עמלק4, שזה מה שֶׁמְּצֻוֶּה עליך לעשות5 בהיותך מלך6, ואף שאתה עסוק במלחמת פלשתים, אל תחשוש ותעסוק במלחמת עמלק7: ס
1. רש״י.
2. מצודת דוד.
3. רש״י.
4. מצודת דוד.
5. ואמרו רבותינו ז״ל שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: למנות עליהם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה, ועל זה המלך נאמר (במדבר כ״ד ז׳) ״וירם מאגג מלכו״, רד״ק.
6. מלבי״ם.
7. אברבנאל.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ב) כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣הי״י֣ צְבָא֔וֹת פָּקַ֕דְתִּי אֵ֛ת אֲשֶׁר⁠־עָשָׂ֥ה עֲמָלֵ֖ק לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר⁠־שָׂ֥ם לוֹ֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בַּעֲלֹת֖וֹ מִמִּצְרָֽיִם׃
Thus says Hashem of hosts, 'I remember that which Amalek did to Israel, how he set himself against him on the way, when he came up out of Egypt.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת דְכִירְנָא יַת דַעֲבַד עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל דִכְמַן לֵיהּ בְּאוֹרְחָא בְּמִיסְקֵיהּ מִמִצְרָיִם.
[פרשה יח]
לכן יכיר מעבדיהם וגו׳ (איוב ל״ד:כ״ה). אמר רבי חנינא לעולם אין הקב״ה נפרע מאומה תחלה עד שיפרע משרם שלמעלה. הדא הוא דכתיב והיה ביום ההוא יפקוד ה׳ על צבא המרום במרום (ישעיהו כ״ד:כ״א). ואחר כך ועל מלכי האדמה (ישעיהו כ״ד:כ״א) באדמה. כך בתחלה ויראו בני האלהים את בנות האדם (בראשית ו׳:ב׳). ואחר כך ויאמר ה׳ אמחה את האדם וגו׳ (בראשית ו׳:ז׳). וכך בתחלה ויבא עמלק (שמות י״ז:ח׳). ואחר כך זכור את אשר עשה לך עמלק (דברים כ״ה:י״ז). ואחר כך כה אמר ה׳ צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק – אמר ר׳ אחא אמר הקב״ה בעל פקדונות אני. שרה הפקידה אצלי חבילה של מצות. לפיכך וה׳ פקד את שרה (בראשית כ״א:א׳). אבל עמלק הפקיד אצלי חבילה של קוצים. לפיכך כה אמר ה׳ צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל.
פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל – א״ר אחא הקב״ה בעל פקדונות, עמלק הפקיד אצל הקב״ה חבילה של קוצים והחזיר לו הקב״ה חבילה של קוצים שנאמר פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל. שרה הפקידה אצל הקב״ה מצות ומעשים טובים לפיכך וי״י פקד את שרה (בראשית כ״א:א׳). מדברין ושוחקין (כתוב בפסוק עכן בן כרמי (יהושע ז׳:א׳) למעלה ברמז י״ט וברמז פ״ח).

רמז קיט

תניא ר׳ יהודה אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה ואיני יודע איזה מהם תחלה כשהוא אומר כי יד על כס יה (שמות י״ז:ט״ז) הוי אומר להעמיד להם מלך תחלה, ואין כס אלא מלך שנאמר וישב שלמה על כסא י״י למלך (דברי הימים א כ״ט:כ״ג). ועדין איני יודע אם להכרית זרעו של עמלק תחלה או לבנות בית הבחירה תחלה, כשהוא אומר והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח והיה המקום אשר יבחר י״י אלהיכם (דברים י״ב:י׳-י״א) הוי להכרית זרעו של עמלק תחלה, וכן בדוד הוא אומר ויהי כי ישב המלך בביתו וי״י הניח לו מסביב מכל אויביו (שמואל ב ז׳:א׳), כתיב ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים בתוך היריעה (שמואל ב ז׳:ב׳).
אאמר ר׳ יהודה: משמעות המילים ׳אשר שם לו בדרך׳ היא מלחמה, כמו בדברי המקרא ׳ויאמר אל עבדיו שימו וישימו על העיר׳ (מלכים א כ, יב), כלומר: הוא [ציווה] עליהם: פתחו בלחימה, והם החלו להילחם.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל א, כתב יד פירקוביץ׳ 3362.
אשר שם לו בדרך – פתרונו: אשר שם לו אורב בדרך כמו ויקח כחמשת אלפים איש וישם אותם אורב בין בית אל ובין העי (יהושע ח׳:י״ב). והרבה מקראות שצריכין להוסיף תיבה כיוצא בו אל תשלחנה בחילו (עבדיה א׳:י״ג) שפת׳: אל תשלחנה ידך בחילו, אף כאן אשר שם לו בדרך.
כה אמר י״י צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל בדרך – אצל חטא ועון נופל בו לשון פקידה כמו ופקדתי עליהם חטאתם (שמות ל״ב:ל״ד), פקד עון אבות.
אשר שם לו – אורב בדרך – ומקרא קצר. וכן תרגומו: דכמן ליה. ומצינו שימה אצל אורב שנאמר: וישימו לו בעלי שכם מארבים (שופטים ט׳:כ״ה), וכן על פי אבשלום היתה שומה (שמואל ב י״ג:ל״ב).
פקדתי – עתה אני רוצה לפקוד ולגמול על עמלק את אשר עשה לישראל.
שם לו – מארבים וחילות בדרך. ויונתן תרגם: דכמן ליה באורחא.
אשר שם לו בדרך – שם לו מארב בדרך.
פקדתי – זה השרש בכלל שם נרדף עם שרש זכר.
אשר שם לו בדרך – אין הכרח שיזכיר הפעול, והטעם לב או יד.
(ב-ג) השמיני הוא להודיע עוצם רצון הש״י לכלות את עמלק בהיות לאל יד ישראל לנצחו כי גלוי לש״י עוצם שנאת העם הזה את ישראל וזה אולי יהיה סבה במוט רגלי ישראל שישחיתום ולזה התחכם הש״י להשחיתם בעת הצלחת ישראל ולזאת הסבה צותה התורה שנזכור את אשר עשה לנו עמלק מצורף לזה מה שרצה הש״י לכלות בעלי האמונות הנפסדות הרעות כדי שלא נלמד ממעשיהם ולשתי אלו הסבות צוה השם שלא ישאירו מהם שריד ופליט ושלא יהנו כלל מנכסיהם ברוך אשר לו נתכנו עלילות הלא תראה מחשבת המן האגגי להשחית כל ישראל במוט רגליהם והנה היה כפשע בינם ובין המות לולי י״י שהיה להם.
ולזה אמר פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל, ולכן ראוי שתנקום נקמתם. ואפשר לומר בזה עוד שאמר, עם היות שענין עמלק הוא מיום הוציא ה׳ אותם מארץ מצרים אל תדרוש מה למעלה ומה למטה ולמה אחר עד עתה הנקמה.
פקדתי – ענין זכרון.
שם – מלשון שימה.
פקדתי – זוכר אני את אשר עשה עמלק לישראל.
אשר שם לו – כפל הדבר במלות שונות לתוספת ביאור.
כה אמר ה׳ צבאות – הנה התורה בארה בטעם מצות מיחוי זכר עמלק כמה טעמים כמ״ש זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים רצה לומר כי כל עורכי מלחמות יהיו באחד מחמשה פנים.
א. או שילחם על ארץ לכבשה להגדיל את ארצו, וזה היה בדרך כי לא היית אז בארץ נושבת,
ב. אם יקרב עם אל גבול ארצו ילחם עמו מיראתו פן יעבור בגבולו, כמו מלחמת סיחון ועוג, וזה היה בצאתכם ממצרים שהייתם רחוקים מארצו,
ג. מחמת איזה מריבה ומשטמה שיש בין שני העמים הלוחמים אבל הוא קרך בדרך דרך מקרה ולא היה לו דבר עמך,
ד. להראות גבורתו ותקפו להיות לו לשם, אבל הוא זנב כל הנחשלים ואתה עיף ויגע בענין שלא כיון להראות כח בקרב.
ה. בעבור הדת שחושב שה׳ ירצה מעשיו שיכחיד אומה הבלתי מאמנת בדתו ואלהיו, והוא לא ירא אלהים – בענין שמלחמתו לא היה לה שום סבה מן הסבות שבעבורם יתגרו מלחמות, רק הסבה העצמיית היתה כמ״ש המפרשים,
א. מחמת הכפירה באלהים ויען שאז שמעו עמים ירגזון מהאותות והמופתים שעשה אז בים ובמצרים רצה ללחום בם ולהראות שאין ביכולת ה׳ להושיעם עד שעקר מלחמתו היתה נגד ה׳,
ב. נגעה שנאתו על ישראל מצד אבותיהם ומשטמת עשו (שהיה עמלק מזרעו) אל יעקב, ולכן צוה ה׳ למחות זכרו, ופה לא תפס רק שני טעמים אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים – כי רוב המלחמות יהיו בעבור הארצות, והוא או לכבוש ארץ, שנגד זה אמר בדרך, או שלא יכבשו ארצו, שנגד זה אמר בעלותו ממצרים ורצה לומר שלא היה דרך מלחמה כנהוג רק דרך כפירה נגד ה׳, ומשטמת נצח נגד צור מחצבתם, הנשמר בלבם דור דור, כמ״ש מלחמה לה׳ בעמלק מדר דר.
פקדתי – פקד פעל נרדף לזכר, וההפרש ביניהם הוא שזכר יורה שכחה מתחלה ושוב הדבר אח״כ אל הדעת, ופקד הוראתו שום לב על הדבר בבוא יומו בלי שכוח אותו מעולם.
שם לו – כמו שימו וישימו על (מלכים א כ׳:י״ב) נלחם עמו.
כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת פָּקַ֕דְתִּי זוכר אני1 אֵ֛ת אֲשֶׁר-עָשָׂ֥ה עֲמָלֵ֖ק לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר-שָׂ֥ם לוֹ֙ מארבים2 וחילות3 בַּדֶּ֔רֶךְ בַּעֲלֹת֖וֹ מִמִּצְרָֽיִם וכעת רוצה אני להענישו על כך4:
1. מצודת דוד, מצודת ציון.
2. רד״ק, רי״ד.
3. רד״ק.
4. רד״ק. וראה מלבי״ם המבאר כי לעמלק לא היתה שום סיבה מן הסיבות שבעבורם יתגרה מלחמות עם ישראל, כי אם מחמת כפירה בה׳ ושנאת ישראל, ותכונות רעות אלו נשמרות תמיד בליבם, ולכן ״מלחמה לה׳ בעמלק מדֹר דֹר״ (שמות י״ז ט״ז).
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ג) עַתָּה֩ לֵ֨ךְ וְהִכִּיתָ֜ה אֶת⁠־עֲמָלֵ֗ק וְהַֽחֲרַמְתֶּם֙ אֶת⁠־כׇּל⁠־אֲשֶׁר⁠־ל֔וֹ וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ל עָלָ֑יו וְהֵמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ עַד⁠־אִשָּׁ֗ה מֵֽעֹלֵל֙ וְעַד⁠־יוֹנֵ֔ק מִשּׁ֣וֹר וְעַד⁠־שֶׂ֔ה מִגָּמָ֖ל וְעַד⁠־חֲמֽוֹר׃
Now go and smite Amalek, and utterly destroy all that they have, and do not spare them; but slay both man and woman, infant and suckling, ox and sheep, camel and donkey.'"
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וּכְעַן אֱזִיל וְתִמְחֵי יַת דְבֵית עֲמָלֵק וּתְגַמַר יַת כָּל דִי לְהוֹן וְלָא תְחוּס עֲלֵיהוֹן וְתִקְטוֹל מִגְבַר עַד אִתְּתָא מֵעוּלֵים וְעַד יָנִיק מִתּוֹר וְעַד אִימַר מִגָמָל וְעַד חֲמָר.
משור ועד שה – שהיו בעלי כשפים ומשנין עצמן ודומין לבהמה.
Oxen and sheep. They were sorcerers, and they would change themselves to appear as animals.⁠1
1. Radak suggests another reason for destroying the animals. The Torah specifies that the memory of Amoleik should be erased. Therefore, Shemuel instructed that not even an ox or a sheep should remain about which one might say ‘this animal belonged to Amoleik.’
משור ועד שה מגמל ועד חמור – כדי שלא יאמרו שור זה היה של עמלק שה זה היה של עמלק וכן גמל וכן חמור שאם לא כן אין זה מחיית זכר עמלק.
והכיתה – טעם מלרע. והכית בצור טעם לעיל.
ולא תחמול עליו – לפרש על העבירות.
מגמל ועד חמור – לקיים תמחה את זכר עמלק (דברים כ״ה:י״ט), שלא יאמרו שור זה או חמור זה של עמלק היה.
ומדרש: שהיו משנין עצמן לדמות בהמה, שהיו בעלי כשפים.
והחרמתם – כמו: ואת כל הנשמה החרים (יהושע י׳:מ׳), לשון כלייה והשחתה. וכן תרגם יונתן: ותגמר.
ואדוני אבי ז״ל פי׳: לשון חרם וקללה, כלומר בתחלה החרימו שלא יהנה אדם מהם, ואחר כך: והמתה.
ולא תחמול – לפי שסופם לחמול, כמו שאמר: ויחמול שאול והעם (שמואל א ט״ו:ט׳), הזהירו: ולא תחמול עליו, שלא יהיה לו פתחון פה.
ועד חמור – כי אם יחיו מהם שור או חמור, יאמרו: זה היה משלל עמלק, והרי לא נמחה זכר עמלק, והכתוב אומר: תמחה את זכר עמלק (דברים כ״ה:י״ט).
משור עד חמור – שהיו נעשים בהמה על ידי כישוף, ופשטו שלא יהיה זכר שורו של פלוני הוא זה.
והמתה מאיש ועד אשה וגו׳ – בגדול החל ובקטון כלה וזה בהדרגה כי האיש יותר נכבד מהאשה וכל אחד מהם יותר נכבד מהעולל כי הוייתו חסרה עדיין כי לא נשלם הגדול בו והצמיחה והעולל יותר נכבד מהיונק כי היונק עם חסרון גופו הנה הוא חסר הכח עד שלא יוכל לעכל כי אם החלב שהוא מתדמה לטבעי מאד והשור יותר נכבד מהשה והגמל הוא כמו ממוצע בין טבע הטהור וטבע הטמא והחמור הוא מהמינים הנחותים שבבהמה הטמאה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

וזהו ועתה שמע לקול דברי ה׳ עתה לך והכית את עמלק, ר״ל עתה תשמע הצווי ועתה תעשה המלחמה, עם היותה על ענין עמלק שקרה בימים הראשונים ההם. וצוהו שלא די שתכה את העם אנשי המלחמה אבל גם תחרים את כל אשר לו, והחרם הוא ההשחתה, או יהיה כמו שפירש הרב ר׳ יוסף קמחי ז״ל לשון חרם וקללה, כלומר שבתחלה יחרימו שלא יהנה אדם מכל אשר להם ואח״כ בפעל ימית מאיש ועד אשה, ר״ל זקנים וזקנות, מעולל ועד יונק הקטנים, משור ועד שה מגמל ועד חמור והוא השלל אשר עמהם, ושעל נער לא יחמול ולא ישא פני זקן, כי החמלה על הרשעים הוא מדת החטאים בנפשותם, וצוה אם כן על הריגת העם ועל שלא ישלחו ידיהם בבזה: ואמנם הסבה בכל זה הוא כפי מה שאומר, הנה כל האנשים מחויבים כפי הנימוס הטבעי והסדר המדיני להלחם באויביהם הבאים עליהם לקחת את ארצם ורכושם, ואם יבואו עליהם דרך ארצם מחוקי הגבורה והאומץ הוא שיצאו לקראתם וילחמו בהם, לפי שכל אדם מחוייב לשום נפשו בכפו להציל את ארצו ואת כל אשר לו, והבא לבזזו ולהרגו ישכים להרגו גם יקרה פעמים רבות שהאנשים יצאו מארצם לרשת משכנות לא להם וילחמו עם יושבי הארץ ויושביה באופן שינערו רשעים ממנה. ופעמים ילכו להלחם עמהם גם לא לרשת את ארצם כי אם להנקם מהם אם הרעו עמהם ואם קבלו מהם קלון וחרפה רצופה, כמו שקרה לדוד עם חנון מלך בני עמון (שמואל ב י׳) שגלח את חצי זקני המלאכים אשר שלח דוד אליו לנחמו על מות אביו, ועל אותו קלון הלך דוד וילחם עמו. הנה אלה הם ג׳ תכליות עצמיים כוללים לאנשים במלחמותם, אם להציל את ארצם, ואם לקחת ארץ לא להם, ואם להנקם מאויביהם מחרפה וקלון אשר עשו להם. והנה סיחון ועוג עם היות שנלחמו עם ישראל היה הסבה בזה לפי שיראו מהם והיו עוברים בארצם ולא בטחו בדברי שלומם וטובתם, אבל עמלק לא היה לו סבה מאלה שבא להלחם עם ישראל, כי הם לא היו עוברים דרך ארצו ולא הלכו להלחם בו לשיצטרך לצאת לקראתם להציל את נפשו, וגם לא היה לישראל ארץ נחלה לשיבא עמלק לכבשה, וגם לא עשו עמו רעה מיום היותם חיים על האדמה לשיחם לבבו לרדוף אחריהם לנקום נקמתו, אבל היתה כוונת עמלק שתי דברים. האחד למעט בכבוד האלוה ית׳, ולפי ששמעו עמים ירגזון את מעשי ה׳ כי נורא הוא אשר עשה בארץ מצרים לעיני פרעה ולעיני עבדו ושכלם כאחד אמרו ה׳ הוא האלהים, רצה עמלק לצאת להלחם בישראל ולהרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה, בענין שיתפרסם גודל גבורתו ושמבלתי יכולת השם לא עצר בו ובעמו כאשר עצר בפרעה ובכל עבדיו ובכל ארצו, הנה היתה הסבה והתכלית האחד הזה כנגד האל ית׳ למעט שמו ולהקל בכבודו ולבזות גבורותיו. והיה לו עוד בזה תכלית שני והוא כנגד ישראל, שלהיות עמלק מזרע עשו והיה ידוע אצלו מענין הברכות שבירך יצחק ליעקב שנתן עשו לעבד לו ולזרעו, וידע גם כן שנתברך עשו שעל חרבו יחיה, לכן התחכם לבוא להלחם עם ישראל וחשב שחרבו יושיע לו ושישמידהו מהיות גוי ולא יוכל עוד בשום זמן למשול בזרע עשו, וכבר העיר רלב״ג לתכלית השני הזה בפי׳ התורה אשר לו: ובמדרש שמואל אחז״ל (פרש׳ י״א) פקדתי את אשר עשה עמלק א״ר אחא בעל פקדונות אני, שרה הפקידה אצלי חבילה של מצות וה׳ פקד את שרה, עמלק הפקיד אצלי חבילה של קוצים לפיכך כה אמר ה׳ פקדתי, ולפי שהרשע התגאה להלחם עם אדון כל הארץ ית׳ וחשב מחשבות להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ביום אחד, ולכן יצא אליהם לדרך באופן שימית כלם יחד עם היותם יוצאים ממצרים ביד רמה, לכן אדוננו משה לא רצה להלחם עמו בעצמו ולא שיצא אליו כל ישראל כדי שלא יתכבד בזה, אבל כדי לבזותו צוה את יהושע משרתו בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, באופן שמשרת משה מבחוריו ועם מתי מספר ישמיד ויחליש את עמלק ואת עמו לפי חרב, ומאשר היו אצלו שתי התכליות שזכרתי, היה ענשו מפאת האל ית׳ ומפאת ישראל והיתה נקמתו מוטלת עליהם יחד: ובפרשת בשלח אמר האל ית׳ למשה (שמות י״ז י״ג) כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק וגו׳, וענין זה אצלי שיודיע ליהושע שמלחמה לה׳ בעמלק, כי בזה ישמח ויגיל אחרי אשר האל ית׳ נלחם מלחמותיו והוא הולך בדרכיו ית׳, כאלו אמר שים באזני יהושע שאני אשלים מה שהוא התחיל לעשות ושהמלחמה ערוכה בכל ושמורה יש לי עם עמלק אויבו, ובזה מהכבוד אל יהושע המתחיל במצוה, ולזה אמר ג״כ (שם שם ט״ו) כי יד על כס יה מלחמה לה׳ בעמלק וגו׳, ר״ל אחרי אשר עמלק רצה לשלוח יד בכסא הקב״ה כלומר למעט שמו ולחלל כבודו, שזהו שליחת יד בכסאו מפאת המחשבה הזאת אשר חשב ואשר דמה לעשות, לכן תמיד יהיה לה׳ מלחמה בעמלק: ובפרשת כי תצא צוה לישראל שגם המה יעשו המלחמה מהסבה והתכלית השני אשר היה לו נגדם, והוא אמרו שמה (דברים כ״ה י״ז) זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך, ר״ל אני אזכור מה שעשה נגדי ואתה ישראל עבדי זכור את אשר עשה לך עמלק ואשר חשב להשמיד אותך עם היותך בדרך ולא היית בארצו, ולזה צוה והיה בהניח ה׳ אלהיך לך וגו׳ בארץ אשר ה׳ אלהיך נותן לך נחלה תמחה את זכר עמלק וגו׳, ובאמרו זכר עמלק רמז לשלא ישאר מהם דבר ולא ישללו שללו באופן שלא יזכר שם עמלק עוד, כי בהשארם צאנם ובקרם או דבר מהם ישאר זכרו, ומכאן למד שמואל באמת והחרמתם את כל אשר לו עם היות שהאל ית׳ צוהו כן בביאור. ואמנם אמרו עוד (שם שם י״ט) מתחת השמים לא תשכח, מלבד הפשט הנראה אחשוב שיאמר שבהיות בני ישראל בארץ ימחו את זכר עמלק בפעל ובמעשה ובהיות ישראל תחת כל השמים, רוצה לומר באיזה מקום שיהיו בגלות עם היות שלא יוכלו למחות אותם במעשה הנה לא ישכחו ענינו ויזכרו אותו בדבריהם תמיד, וזהו מתחת השמים לא תשכח. הנה התבאר מזה שראוי היה שיהיה מלחמה לה׳ ולישראל בעמלק מדור דור, למה שעשה עמהם בצאתו ממצרים להלחם בישראל על לא חמס בכפיו ואין מרמה בפיו ולחלל את שם כבוד ה׳, ומאחר שהוא יצא אליהם לדרך היה ראוי שאחרי היותם בארץ יעשו בו שמד כללי כמו שהוא חשב לעשות בהם. ושמעתי אומרים שחשב עמלק היותו שקול כארבעה גדולי עולם כפי אותיות שמו, העי״ן משמו של עמרם, המ״ם כנגד משה, הלמ״ד כנגד לוי, הקו״ף כנגד קהת, ונתלה בסופי שמותיהם שהיא מיתה, המ״ם סוף שם עמרם, היו״ד סוף שם לוי, התי״ו סוף שם קהת, הה״א סוף שם משה. וכבר העיר שמואל הנביא בדבריו לשני הטעמים האלה שזכרתי, כי באמרו אותי שלח ה׳, למשחך למלך על עמו על ישראל ועתה שמע לקול דברי ה׳ ר״ל שיקנא לכבודו ושילחם בעמלק מפאת מה שעשה נגד האל ית׳ ובאמרו ועתה שמע לקול דברי ה׳, הזהירו שלא יעשה כמו שעשה בגלגל שנסכל ולא שמר דבר ה׳, אבל עתה לא יעשה כן אלא שישמע לקול דברי ה׳ בזה הענין ויקיימם בשלמות. והעיר על הטעם השני באמרו פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים, וזה מפאת ישראל, ועל שתי הטעמים האלה צוה ואמר ועתה לך והכית את עמלק וגומר. ולפי שלא יחשוב אדם שהיתה המלחמה הזאת כדרך שאר המלחמות לשלול שלל ולבוז בז ולקחת אותם לעבדים, לזה צוהו שיחרים את כל אשר לו, באופן שכל השומע שלא נהנו משללם כלל יכירו וידעו כי לא כוונו ישראל כי אם להחרימם על אשר עשה עמלק לישראל בצאתם ממצרים, ומפני זה גם כן זכר בימי אסתר (אסתר ט׳ י׳) שישראל בנקמם מאויביהם בבזה לא שלחו את ידם, כי נשמרו מזה כדי שלא יחשב שהיתה כוונתם על השלל כי אם על הנקמה, ועם מה שאמרתי בזה הותרו השאלות שנית ושלישית:
והחרמתם – ענין כליון וכריתה.
מעולל – הוא הרך בשנים, כמו: עול ימים (ישעיהו ס״ה:כ׳), והוא גדול מן היונק.
עתה וכו׳ – רצה לומר: מאז הכיתם ולא החרמתם, עתה לך והחרימם מכל ומכל.
עתה לך והכיתה – ומפרש איך יכה אותם,
א. הממון והקנינים והחרמתם כו׳ בל תהנו מהם,
ב. הנפשות ולא תחמל עליו רק והמתה מאיש וכו׳ מוסיף והולך, שהאשה חלושה מהאיש, ואחריהם גם העולל הקטן ואף היונק שדים שחלוש יותר, ואחריהם הבעלי חיים משור ועד שה – ואף.. הבהמות טמאות מגמל ועד חמור – והחמור פחות בשווי מן הגמל והנה מ״ש ולא תחמול עליו ולא אמר ולא תחוס או ולא תרחם עליו, יבואר בפסוק ט׳.
והחרמתם – תעשו בהם דין חרם (סוף בחקתי) רק שתמיתו גם הבהמות, ושאול הואיל לעשות כדין חרם האמור בפרשה וחמל על הבהמות להקדישם לגבוה (ט״ו) וזהו אמרו (י״ג) הקימתי את דבר ה׳, ומה שהביא עמו אגג הוא להתפאר בו ואח״כ ימיתהו בודאי ולא יחייהו ולא יקבל ממנו כופר.
מעולל – עולל הוא גדול מיונק והראיה עוללים שאלו לחם (איכה ד׳); ולא ידעתי הכריע אם הוא משרש עול שענינו ינק (שתי פרות עלות, למעלה ו׳:ז׳) או לשון עול ימים וזקן (ישעיהו ס״ה:כ׳) שענינו נכנס ובא בימים מלשון ארמי שעול הוראתו הכנס ובא, והראשון נראה יותר.
עַתָּה֩ לֵ֨ךְ וְהִכִּֽיתָ֜ה אֶת-עֲמָלֵ֗ק וְהַֽחֲרַמְתֶּם֙ ותשמידו1 אֶת-כָּל הרכוש2 -אֲשֶׁר-ל֔וֹ, וְגם על הנפשות3 לֹ֥א תַחְמֹ֖ל עָלָ֑יו4, וְהֵמַתָּ֞ה מֵאִ֣ישׁ5 עַד-אִשָּׁ֗ה, מֵֽעֹלֵל֙ הרך בשנים6 וְעַד-יוֹנֵ֔ק, מִשּׁ֣וֹר וְעַד-שֶׂ֔ה שלא יאמרו שור זה או חמור זה של עמלק היה7 ויזכירו את שמו של עמלק בניגוד לציווי התורה8, מִגָּמָ֖ל וְעַד-חֲמֽוֹר לקיים מצוות מחיית עמלק9: ס
1. מצודת ציון, רד״ק. ואביו של הרד״ק ומלבי״ם פירשו לשון חרם וקללה, שבתחילה עשו חרם שלא יהנו מהם ואחר כך השמידום.
2. מלבי״ם. רלב״ג בפס׳ ו׳ מבאר שמטרת המלחמה היתה לנקום בעמלק על מה שעשה לישראל כדי שייראו כל האומות מלעשות לישראל כדבר הזה, ולכן ציוה ה׳ שלא יקחו מאומה מעמלק להראות שאין סיבת המלחמה בשביל הרכוש.
3. מלבי״ם.
4. לפי שסופם שהם חמלו עליהם הזהירו שלא יחמול כדי שלא יהיה לו פתחון פה, רד״ק. וראה את ביאורו של המלבי״ם לקמן בפסוק ט׳ בהערה.
5. בגדול החל ובקטון כלה, כי האיש יותר נכבד מהאשה והם יותר נכבדים מהעולל, והעולל (ילד קטן) יותר נכבד מהיונק (תינוק), והשור יותר נכבד מהשה וכך הלאה, רלב״ג, מלבי״ם.
6. מצודת ציון.
7. ר״י קרא.
8. רד״ק, רי״ד. וגם שהיו בעלי כשפים, ומשנים עצמם ודומים לבהמה רש״י, רי״ד.
9. שנאמר ״תמחה את זכר עמלק״ (דברים כ״ה י״ט), מהר״י קרא.
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ד) וַיְשַׁמַּ֤ע שָׁאוּל֙ אֶת⁠־הָעָ֔ם וַֽיִּפְקְדֵם֙ בַּטְּלָאִ֔ים מָאתַ֥יִם אֶ֖לֶף רַגְלִ֑י וַעֲשֶׂ֥רֶת אֲלָפִ֖ים אֶת⁠־אִ֥ישׁ יְהוּדָֽה׃
And Saul summoned the people, and counted them in Telaim, two hundred thousand footmen and ten thousand men of Judah.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּכְנַשׁ שָׁאוּל יַת עַמָא וּמַנִינוּן בְּאִימְרֵי פִסְחַיָא מָאתָן אַלְפִין גַבְרָא רִגְלָאֵי וְעַסְרָא אַלְפִין יַת אֱנַשׁ יְהוּדָה.
וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים וגו׳ – עד שלא מלך בבזק. משמלך בטלאים.
וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים – אמר רב יצחק אסור למנות את ישראל אפי׳ לדבר מצוה שנאמר ויפקדם בבזק (שמואל א י״א:ח׳). מתקיף לה רב אשי ממאי דבזק מידי דמיבזק הוא דילמא שמא דאתרא הוא דכתיב וימצאו את אדוני בזק בבזק, אלא מהכא וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. א״ר נהילי בר אידי אמר שמואל כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור מיד מתעשר מעיקרא כתיב בבזק ולבסוף כתיב בטלאים, ודילמא מדידהו אם כן מאי רבותא דמילתא.

רמז קכ

אתה מוצא עשרה פעמים נמנו ישראל, אחד בירידתן למצרים בשבעים נפש, ואד בעלייתן ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה כשש מאות אלף רגלי וגו׳ (שמות י״ב:ל״ז). ואחד בהפרשתן כי תשא וגו׳, ושנים בספר וידבר אחד בדגלים ואחד בחילוק הארץ. וב׳ בימי שאול ויפקדם בבזק, ויפקדם בטלאים. ואחד בימי דוד ויתן יואב את מספר מפקד העם (דברי הימים א כ״א:ה׳). אחד בעלייתן מן הגולה כל הקהל כאחד (עשרה) [ארבע] רבוא (עזרא ב׳:ס״ד). ואחד לעתיד לבא עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה (ירמיהו ל״ג:י״ג).
אויפקדם בטלאים [..] – ר׳ יהודה תמך בכך ואמר: שמעתי שרבים מן המפרשים אומרים שזהו ריבוי של ׳טלה חלב׳ (שמואל א ז, ט), כלומר הוא ציווה עליהם שכל אחד מהם יביא כבש וכך הוא ידע מה מספרם, אך זוהי שטות. מדובר בשם מקום, ואין בעיה בכך שהוא מופיע עם יידוע, שכן זהו כמו ׳וישב ישראל בַשטים׳ (במדבר כה, א), ׳וזבח וצלמנע בַקרקר׳ (שופטים ח, י). בזמנינו ישנם שמות מקומות רבים עם יידוע, לפיכך אל תדחה [את הפירוש] הזה.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל א, כתב יד פירקוביץ׳ 3362.
וישמע שאול – לשון הכרזה, כמו: ויזעק שאול (שמואל א י״ד:כ׳).
ויפקדם בטלאים – אמר לכל אחד ואחד שיקח טלה מצאנו של מלך, ואחר כך מנה את הטלאים, לפי שאסור למנות את ישראל, שנאמר בם: לא יספר מרוב (בראשית ל״ב:י״ג).
Shaul summoned. An expression of announcing [meaning the same] as in .⁠1וַיִזָּעֵק שָׁאוּל
And he counted them with lambs. He told each one to take a lamb2 from the king's flocks, and afterwards he counted the lambs, because it is forbidden to count Jewish people.⁠3 for it is stated concerning them, '[which] are too numerous to count.'4
1. Above 14:20.
2. According to Targum this occurred just before Pesach, and the lambs were Pascal sacrifices.
3. See Maseches Yoma 22b which states that in order to avoid counting the Bnei Yisroel directly which is forbidden by the Torah, each man took a lamb from the king’s flock and the lambs were then counted. See also Kli Yokor in Bemidbar 1:2 who discusses the exceptions to this rule.
4. Bereshit 32:12.
וישמע שאול – פתרונו: ויקבץ.
בטלאים – נטל טלה ונתן ביד כל אחד ואחד ואחר כך מנה את הטלאים.
וישמע שאול – לשון הכרזה השמיעו קול לצבוא צבא.
ויפקדם בטלאים – אמר ליטול כל אחד ואחד טלה, מצאן שאול ואחר כך מנה הטלאים. על שם ולא יהיה נגף.
ותרגומו: באימרי פסחא. וכן פירש שמע׳: בלילי הפסח מנה טלאי פסחיהם, וכמה בני אדם נמנו על פסח אחד.
וישמע – כמו: ויאסף, וכן תרגם יונתן: וכנש, כלומר אספם שיהיו נשמעים אליו ללכת למלחמה, או פי׳: אספם על ידי כרוז משמע, וכן במשנה: באחד באדר משמיעים על השקלים, פירוש: מכריזין.
בטלאים – שם מקום, אף על פי שבא בה״א הידיעה ושלא כמנהג. הנה כמוהו: בקרקר (שופטים ח׳:י׳), בסכות (ויקרא כ״ג:מ״ג), בשטים (במדבר כ״ה:א׳).
ויונתן פירשו כמו: ובזרועו יקבץ טלאים, שתרגומו: באמרי פסחיא. ואם כדבר יונתן שפסחים היו, אם כן, זמן פסח היה ובנוב שהיה אהל מועד שם פקדם, שהביאו פסחיהם ועל ידי הפסחים ידע מניינם, כי פסח לא היה קרב בבמת יחיד.
ובדברי רבותי ז״ל: שמנה אותם בטלאים, לא מן הפסחים, אלא שאמר להם שיקחו כל אנשי החיל טלאים משלו, ויקח כל אחד טלה אחד, ואחר כך צוה למנות הטלאים.
וסמכו על זה הפסוק ואמרו: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, שנאמר: ויפקדם בטלאים. אמר רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר: אשר לא ימד ולא יספר (הושע ב׳:א׳). ואמרו כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו. בימי דוד נראה כי אפילו מנה אותם בדבר אחד, כיון שמנה אותם שלא לצורך הם חסרים, שאם כן למה לא לקח יואב מכל אחד שום דבר וימנה הדבר ההוא, ולא יהיה בהם נגף.⁠1 וכן כשמנה אותם לצורך צריך שימנה אותם בדבר אחד, כמו שאול שמנה אותם בטלאים. וכן במלחמה הראשונה שפקדם בבזק, שפירושו: באבנים, כמו שפירשנו.
1. השוו ללשון הפסוק בשמות ל׳:י״ב.
וישמע שאול את העם – פירוש: השמיעם על ידי כרוז שיהו מוכנים ויבואו במלחמה.
ויפקדם בטלאים – יש מפרשים שם מקום, כמו זיף וטלם ובעלות, ויש אומרים שלא רצה למנותם אלא נתן טלה לכל אחד ומנה הטלאים. ותרגומו: באימרי פסחא.
ועשרת אלפים את איש יהודה – מודיע לך אף על פי שהיו מרובים באוכלוסין לא באו כי אם עשרת אלפים, שהיו מתקנאים שלא היתה המלוכה מהם ולא היו נשמעים לו כל כך.
בטלאים – שם מקום כמו בבזק.
ויפקדם בטלאים – עשה זה כדי שיפקוד הטלאים ולא יפקוד העם פן יהיה בהם נגף בפקוד אותם כמו שקרה לדוד ולזאת הסבה גם כן מנה אותם בבזק במלחמת נחש מלך בני עמון.
וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים וגו׳, זכר ששאול הקים דבר השם ואסף את עמו, ולפי שהאסיפה תהיה על ידי הכרזה בהשמיעם אותם הדבר יאמר על האסיפה לשון שמיעה, וקודם המלחמה היה מנהג לספור אותם להפקיד על העם פקידים ולמנות אותם כפי מספרם וכפי צורך המלחמות, וכמו שהיום הזה עושים מלכי האומות בזמן המלחמות, ולכן שאול פקד אותם בטלאים. ויש מהמפרשים שחשבו שהוא שם מקום יקרא טלאים. ות״י באימרי פסחיא וכתב רד״ק שלדעתו בחג הפסח היה, ובנוב שהיה אהל מועד שם פקדם שהביאו שם פסחיהם ועל ידם ידע מנינם, כי קרבן הפסח לא היו מקריבים אותו בבמת יחיד. וחז״ל (יומא כ״ב ע״ב) הבינו שנתן כל אחד טלה ובמנין הטלאים ידע מספר העם וכתב רש״י ז״ל מצאנו של מלך היה כל אחד לוקח טלה אחד ונתן בעדו למנותו, ולכן אמר במדרש שמואל (פרש׳ י״ח) בתחלה בבזק עד שלא מלך ומשמלך בטלאים, אמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל (יומא שם) כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור מיד מתעשר, ואפשר שלזה כיון גם כן יונתן, ושלא קראם פסחיא להיותם קרבנות של פסח אבל קרא הכבשים פסחיא, לפי שמהם היו מקריבים הפסח ושל שאול היו. ואמנם אם הוא אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה כמו שאמרו חז״ל (שם שם), הנה בספור מנין דוד שמנה ישראל אדבר בו ב״ה.
וישמע – ענין אסיפה הבאה בשמיעת קול המאסף, וכן: השמיעו אל בבל רבים (ירמיהו נ׳:כ״ט).
ויפקדם – ענין מנין ומספר.
בטלאים – שם מקום, כמו (יהושע ט״ו:כ״ד) זיף וטלם ובעלות. ורבותינו ז״ל אמרו (יומא כ״ב:): בטלאים ממש, לפי שאסור למנות את ישראל לגולגולת, ומנאם בטלאים, וכל אחד לקח טלה מעדר שאול, והחזירו למקום מיוחד, ומנו הטלאים וידעו מספר בני ישראל.
רגלי – הולכי רגל, לא רוכבים.
השאלות:
מה רצה במ״ש וישמע את העם?
וישמע גם זה הוצעה להגדיל חטא שאול, בל תאמר שהיה ירא את העם כמו שהתנצל אחר כך, כי הוא השמיע את העם רצה לומר שצוה להכריז מאמר הנביא וכל פקודתו, ובודאי לא היו עומדים נגדו אם היה מוכיחם בל יעברו על דברי נביא, וכן בל תאמר שחס על השלל מפני עניו שהתאוה אל השלל הרב, כי פקדם בטלאים – שכ״א לקח טלה מצאן המלך ועל ידי כן ידע מנינם וזה ראיה על רוב עשרו.
בטלאים – שד״ל בתרגומו על ההפטרות תרגם בכבשים ולא ידעתי אם כונתו כדברי רש״י שנתן לכל אחד טלה משלו ומנה הטלאים (מס׳ יומא כ״ב:); ונראה שהוא טלם הנזכר ביהושע (ט״ו:כ״ד) שם מקום אל גבול אדום ועמלק, ולפי החכם שווארץ היו שם שתי ערים משם זה ולכן נקרא כל המחוז בלשון רבים טלאים והוא שמו Tulam עד היום הזה.
ועשרת אלפים וגו׳ – עיין מ״ש למעלה {י״ג:ה׳}א.
א. כך כנראה צ״ל. בדפוס: ״י״ח:ח׳⁠ ⁠⁠״.
וַיְשַׁמַּ֤ע והשמיע1 שָׁאוּל֙ ע״י כרוז2 אֶת-הָעָ֔ם שיהיו מוכנים ויבוא למלחמה3, ואסף אותם שאול4 וַֽיִּפְקְדֵם֙ וספר אותם5 בַּטְּלָאִ֔ים, שאמר לכל אחד ואחד, שיקח טלה מצאנו של המלך ומנה את הטלאים, ועשה כך לפי שאסור למנות את ישראל6, וכאשר ספר אותם מצא כי היו מָאתַ֥יִם אֶ֖לֶף אנשים רַגְלִ֑י הולכים ברגל7, מכל שבטי ישראל, וַעֲשֶׂ֥רֶת אֲלָפִ֖ים, אֶת-אִ֥ישׁ אנשים בלבד משבט יְהוּדָֽה, ואפילו ששבט יהודה היה מרובה באוכלוסין, לא באו ממנו הרבה כי היו מתקנאים שלא היתה המלוכה מהם ולא היו נשמעים לשאול כל כך8:
1. רי״ד.
2. רש״י, רי״ד, רד״ק, מצודת ציון, מלבי״ם.
3. רש״י, רי״ד, רד״ק.
4. ר״י קרא, רד״ק, אברבנאל, מצודת ציון.
5. רש״י.
6. יומא כב:, שנאמר בם ״לא יספר מרוב״ (בראשית ל״ב י״ב), רש״י, רד״ק בשם רבותיו, רלב״ג, מלבי״ם. ורד״ק ומצודת ציון מבארים כי ״טלאים״ הוא שם מקום.
7. מצודת ציון.
8. רי״ד.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ה) וַיָּבֹ֥א שָׁא֖וּל עַד⁠־עִ֣יר עֲמָלֵ֑ק וַיָּ֖רֶב בַּנָּֽחַל׃
And Saul came to the city of Amalek, and lay in wait in the valley.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲתָא שָׁאוּל עַד קַרְתָּא דְבֵית עֲמָלֵק וְטַקֵיס מַשִׁרְיָתֵיהּ בְּנַחְלָא.
ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל – רבי בנייא בשם רבי הונא התחיל מריב כנגד עגלה ערופה אמר זה הורג וזו נערפת ומכפרת. ורבנין אמרי התחיל מריב כנגד הקב״ה אמר כך אמר לי שמואל עתה לך והכית את עמלק וגו׳. אמר אם אדם חטא בהמה מה חטאת. יצאת בת קול ואמרה לו שאול אל תהי צדיק יותר מבוראך.
ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל – א״ר מני על עסקי נחל בשעה שאמר הקב״ה לשאול לך והכית את עמלק אמר השתא ומה על נפש אחד מישראל אמרה תורה הבא עגלה ערופה בנחל, כל הנפשות האלו כלן עאכ״ו. אם אדם חטא בהמה מה חטאה אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו יצתה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה (קהלת ז׳:ט״ז). ובשעה שאמר לדואג סוב פגע בכהנים יצתה בת קול ואמרה לו אל תרשע הרבה (קהלת ז׳:י״ז).

רמז קכא

אמר רב הונא כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה, שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתים ולא עלתה לו. שאול באחת ועלתה לו מאי היא מעשה דאגג. והא איכא מעשה דנוב עיר הכהנים, במעשה אגג הוא דכתיב נחמתי כי המלכתי את שאול (שמואל א ט״ו:י״א). ודוד בשתים מאי היא מעשה דאוריה ודהסתה. והא איכא נמי מעשה דבת שבע איפרע איפרעו מיניה שנאמר ואת הכבשה ישלם ארבעתים (שמואל ב י״ב:ו׳) ילד אמנון אדוניה ואבשלום, הכא נמי איפרעו מיניה ויתן י״י דבר בישראל (שמואל ב כ״ד:ט״ו). התם לא איפרעו מגופיה הכא איפרעו מגופיה, דא״ר יהודה אמר רב ששה חדשים נצטרע דוד ופירשו ממנו סנהדרין ונסתלקה ממנו שכינה דכתיב ישובו לי יראיך ויודעי (תהלים קי״ט:ע״ט) שעדותיך. וכתיב השיבה לי ששון ישעך (תהלים נ״א:י״ד).
אוירב בנחל [...] – אמר ר׳ יהודה, כשהוא תומך בפירושו של [אבן ג׳נאח] בעל ספר ההשגה:⁠1 בעל אגרות החברים ציין לגבי מילה זו שהיא במשמעות ריב, וכך אמר: וזהו שימוש במשמעות מושאלת לעניין מלחמה, בדומה לדברי הכתוב ׳ריבה ה׳ את יריבי לחם את לחמי׳ (תהלים לה, א). מה שסיבך אותו והוביל אותו אל ההסבר הדחוק הזה הוא שאחרים כבר הגיעו להסבר הנכון, שמשמעות המילה היא מארב, כלומר הוא טמן להם מארב באחד מן הנחלים שבשטחם. אילו היה העניין כמו שאמר האיש הזה, היה הנחל זה שרב, או נלחם על דרך ההשאלה, כפי שהסביר, אלא אם כן נתרחק [מן המשמעות המילולית] ונאמר שהכוונה היא לאנשי הנחל. זוהי שרשרת המסקנות שממנה הוא ניסה להתרחק.
1. בספר ההשגה (כתאב אלמסתלחק) טוען אבן ג׳נאח שהפועל ״ירב״ במילים ״וירב בנחל״ נגזר מן השורש א.ר.ב. תוך השמטת ה-א׳. ראו: J. et H. Derenburg (eds.), Opuscules et Traites d'Abou 'l-Walid Merwan Ibn Djanah, Paris 1880, pp. 23.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל א, כתב יד פירקוביץ׳ 3362.
וירב בנחל – וילחם בנחל.
ורבותינו אמרו (בבלי יומא כ״ב:): על עסקי נחל רב ודן את עצמו: ומה בשביל נפש אחת אמרה תורה ערוף עגלה בנחל, בשביל כל הנפשות האלו לא כל שכן, אם אדם חטא, בהמה מה חטאה.
And he fought in the valley. [Meaning the same as] וַיִלָּחֵם בַּנַּחַל [=and he fought in the valley]. Our Rabbis said, concerning the valley, he argued and concluded, that if for the sake of one life, the Torah said to decapitate a calf in the valley,⁠1 how much more for the sake of all these lives.⁠2 If man has sinned, what have the animals sinned?
1. See Devarim 21:4.
2. Shaul rationalized that he will spare the animals to use as sacrifices to atone for the Amoleikites that were killed. For additional arguments presented by Shaul and their consequences, see Maseches Yoma 22b.
וירב בנחל – נלחם עם עמלק בנחל, באותו מקום, ויונתן תירג׳ וטקיס משרייתא בנחלא. כלו׳ שם זיין את חילו.
וירב בנחל – וילחם, וכן וירב בלבן (בראשית ל״א:ל״ו), התחיל להתגרות בעמלק.
ומדרש: דברי ריבות. אם אדם חטא, בהמה מה חטאת.
ותרגומו: וטכיס משרייתיה, לשון דגל. וכן וטכיס ית רתיכוהי.
ויש לומר: וירב – לשון רבבה, כלומר התקין אלפיו ורבבותיו. וירב מן רבב, ויסך מן סך סכך.
וירב בנחל – שרשו: ארב, משפטו: ויארב, מבנין הפעיל, או מן הדגוש, ומשפטו: ויארב, והוא הנכון מפני קמצות היו״ד.
ויש לפרשו ענין ריב ומצה, כלומר יצא עמלק עליהם ונלחם אתם בנחל.
ויונתן תרגם: וטקיס משריתיה ואגח קרבא בנחלא.
ובדברי רבותינו ז״ל: לשון דין, הוא רב ודן שאול בעצמו על עסקי נחל, כלומר עגלה הערופה בנחל, אמר: ומה בשביל נפש אחת אמרה תורה ערוף עגלה, כל הנפשות הללו לא כל שכן? יצאתה בת קול ואמרה לו: שאול אל תהי צדיק הרבה (קהלת ז׳:ט״ז) יותר מבוראך.
וירב בנחל – לשון מלחמה ומריבה.
וירב – כמו ויארב.
וירב בנחל – רוצה לומר: שהוא נלחם עם עמלק במישור כי שם יצאו להלחם, הנה הריב והמלחמ׳ אח׳ כאמרו הרוב רב עם ישראל אם נלחם נלחם בם.
והנה זכר שבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל, ר״ל שהגיע לעיר הקרובה מערי עמלק, וידמה שהעמלקים יצאו לקראתם למנוע מהם מי הנחל באופן שלא יהיה לישראל מים לשתות ולכן עשו מריבה בנחל ונלחם עמהם לקחת המים ואמרו חז״ל בפרקי ר׳ אליעזר סוף פר׳ מ״ד, וביומא שם, שהיה שאול מהרהר בלבו אם עמלק חטא מה חטאו הילדים? יצאה בת קול ואמרה אל תהי צדיק הרבה ובמסכת יומא שם אמרו שהיה שאול דן על עסקי נחל ועגלה ערופה והוא דרך דרש. והמלחמה הזאת אין ספק שהיה בראשונה קודם ששלח אל הקיני, ואח״כ הכה עמלק בכלל מחוילה עד שור כמו שיזכור, ולזה אמר שרב בנחל. והמפרשים אמרו כי וירב בנחל היא היתה המלחמה אשר הכה את עמלק שיזכור, ושקודם זה כבר שלח שמואל אל הקיני, ומה שכתבתי היותר נכון כפי סדר הפסוקים:
וירב – מלשון מריבה ומלחמה.
השאלות:
מה פירוש וירב בנחל?
ויבא וכו׳ וירב בנחל – באשר אין מחוקי המלכים לתגר מלחמה בלא איזה עלה כענין מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי, בקש שם מריבה בנחל שלפני ערי עמלק, ששאול אמר שהנחל והבקעה שייך אליו ועמלק רב עמו על זה עד שזה היה עלת המלחמה, וגם זה מורה שלא קיים המצוה כראוי שלא היה לו לבקש רק סבה מפני שה׳ צוהו וכמ״ש דוד הלא משנאיך ה׳ אשנא ובתקוממיך אתקוטט, לא ריב אחר אשר לא לה׳ הוא.
עד עיר עמלק – עמלק רובם אנשי מקנה ונוסעים ממקום למקום עם אהליהם בלי דירת קבע ויושבים לצפון ארץ ערב סמוך לאדום לצד קרוב למצרים, ולא היו כולם תחת המלך רק היו להם אלופים או ראשי בית אב הרבה למשפחותיהם כמו בני אדום שכניהם וקרוביהם (עמלק היה בנו של אליפז בן עשו), וה׳ צוה לשאול שיחרימם כולם, והוא ערך מלחמה נגד מלך עמלק ולכד עיר אחת שהיתה לו, והניח שאר אלופי עמלק בשלום ושב אל ארצו ובא עד הכרמל (איננו הר הכרמל רק עיר בשבט יהודה והוא ג״כ מקום מרעה צאן נבל ונזכר ביהושע ט״ו:נ״ה) להציב לו שם יד ומצבה לזכר נצחונו על עמלק, וכן מצאנו במצבת אבשלום שקרא לה יד אבשלום, ובחר בכרמל לפי שמקום גבוה הוא ותראה מצבתו למרחוק, ולא יתכן ששאול עבר דרך כל א״י לבא עד הר הכרמל סמוך לקרן צפונית מערבית כפי הדרש שבנה שם מזבח והוא מזבח ה׳ ההרוס בימי אליהו, רק יש לתקן כפי מה שכתבתי למעלה ששאול אחר כל נצחון על אויביו בנה מזבח לזכרון כמו שבנו בני ראובן וגד, וזה של הר כרמל היה אחד מהם, רק איננו היד הנזכרת כאן, ולא שם אל לבו להלחם גם עם אלופי עמלק, עד שבימי דוד היו עוד גוי עז פנים בוזז בז בפשטם גם על צקלג, וזהו שהכתוב מגיד תחומי הארץ שבהם הכה שאול את עמלק מחוילה עד בואך שור, כלו׳ אלה שהיתה להם דירת קבע החרים והיותר השאיר, ואולם כ״כ היה נמהר ללכת ולהתפאר בתוך עמו שבחר לתת שארית פליטה לעמלק, ובזה חטא חטאה גדולה בעיני ה׳.
וירב בנחל – מצאנו ריב להוראת מלחמה, איש ריב הייתי אני ועמי ובני עמון מאד (שופטים י״ב:ב׳), ויש ג״כ לומר שחסרה האלף ומשפטו ויארב, הודיע שע״י מארב לכד את העיר ועל כן אמר לקיני הגר בנחל שיסורו משם ולא יגלו מארבו לעמלק פן ישחיתם עמו.
וַיָּבֹ֥א שָׁא֖וּל עַד-עִ֣יר הקרובה מערי1 עֲמָלֵ֑ק, וַיָּ֖רֶב וילחם נגדם2 בַּנָּֽחַל3:
1. אברבנאל.
2. רלב״ג, רי״ד, מצודת ציון.
3. ורבותינו אמרו (יומא כב:) על עסקי נחל רב ודן את עצמו, ואמר ומה על נפש אחד מישראל אמרה תורה הבא עגלה ערופה בנחל, כל הנפשות האלו כולן על אחת כמה וכמה, אם אדם חטא בהמה מה חטאה?! אם גדולים חטאו קטנים מה חטאו?! יצתה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה! ובשעה שאמר לדואג ״סוב פגע בכהנים״ (להלן כ״ב י״ח) יצתה בת קול ואמרה לו ״אל תרשע הרבה״, רש״י, רד״ק, אברבנאל, ילקוט שמעוני. ואברנאל ומלבי״ם ביארו כי ביקש שם מריבה בנחל שלפני ערי עמלק, ששאול אמר שהנחל והבקעה שייכים אליו, ועמלק רב עימו על זה עד שזה היה עילת המלחמה, וגם זה מורה שלא קיים שאול את המצוה כראוי, שלא היה לו לבקש סיבה רק להלחם מפני שה׳ צוהו, וכמו שאמר דוד המלך ע״ה ״הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה׳ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט״.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ו) וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֣וּל אֶֽל⁠־הַקֵּינִ֡י לְכוּ֩ סֻּ֨רוּ רְד֜וּ מִתּ֣וֹךְ עֲמָלֵקִ֗י פֶּן⁠־אֹֽסִפְךָ֙ עִמּ֔וֹ וְאַתָּ֞ה עָשִׂ֤יתָֽה חֶ֙סֶד֙ עִם⁠־כׇּל⁠־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בַּעֲלוֹתָ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּ֥סַר קֵינִ֖י מִתּ֥וֹךְ עֲמָלֵֽק׃
And Saul said to the Kenites, "Go, depart; get down from among the Amalekites, lest I destroy you with them, for you showed kindness to all the Children of Israel when they came up out of Egypt.⁠" So the Kenites departed from among the Amalekites.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קרארשב״ם המשוחזרמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר שָׁאוּל לְשַׁלְמָאָה אֲזֵיל זוּר אִתְפְּרַשׁ מִגוֹ עֲמַלְקָאָה דִלְמָא אֱשֵׁיצִינָךְ עִמֵיהּ וְאַתְּ עֲבַדְתְּ טִיבוּ עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִיסַקְהוֹן מִמִצְרָיִם וְאִיתְפְּרַשׁ שַׁלְמָאָה מִגוֹ עֲמַלְקָאָה.
ויאמר שאול אל הקיני לכו וגו׳ – וכי עם כל ישראל עשה חסד. אלא ללמדך שכל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו כאלו עשה חסד עם כל ישראל. רבי אלעזר אמר יתרו עשה חסד עם משה קראן לו ויאכל לחם (שמות ב׳:כ׳). ר׳ סימון אמר בשכרו האכילו וגם דלה דלה לנו וישק את הצאן (שמות ב׳:י״ט).
ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך העמלקי – פתח רבי יוסי בכבוד אכסניא ודרש קל וחומר ומה יתרו שלא קרב את משה אלא לכבודו כך, המארח תלמיד חכם בביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו עאכ״ו, וכי עם כל ישראל עשה חסד, אלא מלמד המאכיל פרוסה לתלמיד חכם כאלו עשה חסד עם כל ישראל.
אל הקיני – בני יתרו, שהיו יושבין במדבר יהודה בנגב ערד, שהלכו אצל יעבץ ללמוד תורה. וערד הוא עמלק, הכנעני מלך ערד, עמלק היה, שנאמר: יושב הנגב (במדבר כ״א:א׳), ועמלק יושב בארץ הנגב (במדבר י״ג:כ״ט).
עם כל בני ישראל – שנהנו מסעודתו משה ואהרן וכל זקני ישראל, והרי מעלה עליו כאלו עשה חסד עם כל בני ישראל.
To the Kenites. Who were Yisro's descendants,⁠1 who were residing in the wilderness of Yehudah, in the south of Arod, who went to Ya'aveitz to learn Torah, Arod being Amoleik. The Canaanite king of Arod was Amoleik, for it is stated [about him]; "who lived in the South,⁠"2 and, "Amoleik dwells in the southern part of the land.⁠"3
To all the Bnei Yisroel. Who partook from his [Yisro's] meal, Moshe, Aharon and all the elders of Yisroel.⁠4 It is considered as though he acted kindly with all the Bnei Yisroel.⁠5
1. See Shofetim 1:16.
2. Bemidbar 21:1.
3. Ibid., 13:29.
4. See Shemot 18:12.
5. It may also refer to Yisro’s hospitality of welcoming Moshe into his home when he escaped from Paroh [Shemot 2:20-21]. Based on this event R. Nechemyah in Maseches Berachos 63b states ‘how great is the reward for one who invites a Torah scholar into his house, gives him to eat and drink, and shares his possessions with him.’ Others believe that the act of kindness with all the Bnei Yisroel refers to the good advice that Yisro gave to Moshe with regard to setting up a system of judges [Shemot 18:14-26], because this benefitted the entire nation.
ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי – מתחילה מביאתן לארץ ישבו להם בדושנה של יריחו ובימי עתניאל פינו להם דושנה של יריחו וישבו להם בנגב ערד אצל עתניאל ללמוד תורה ובימי דבורה בא חבר הקיני ונפרד מקין מבני חובב חותן משה ויט אהלה עד אילון בצעננים אשר את קדש (שופטים ד׳:י״א) שהוא משל עמלק וישבו שם עד שבא שאול ונצטווה למחות זכר עמלק ויסר קיני מתוך עמלק.
ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל – ופי {שמ׳/שמע׳} אף על פי ששכינה עמהם לנחותם הדרך היה להם נחת רוח מיתרו שהיה מראה להם חנייתם ומסעם, שהרי היה לשם מקומו והיה בקי בתהלוכות ושבילים שבו, שנאמר ומשה היה רועה את צאן יתרו {וגו׳} וינהג הצאן אחרי המדבר ויבא אל הר האלהים חרבה (שמות ג׳:א׳). (מיוחס לר״י קרא שמואל א׳ ט״ו:ו׳ בשם ״שמ׳⁠ ⁠⁠״)
אל הקיני – בני יתרו, כדמפרש וחבר הקיני.
ויסר קיני מתוך עמלק – שהיו יושבין ביניהן שתאמר ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה אשר בנגב ערד (שופטים א׳:ט״ז) שהלכו ללמוד תורה אצל יעבץ.
אוסיפך – כתרגומו: אישיצינך לשון כלייה מלשון אסף, ואספת את נפשך (שופטים י״ח:כ״ה), כגון אובידה עיר דיחזקאל (ירמיהו מ״ו:ח׳) מן אבד.
ואתה עשיתה חסד עם כל בני ישראל – שנאמר כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים (במדבר י׳:ל״א). ופי שמע׳ אף על פי ששכינה עמהם לנחותם הדרך היה להם נחת רוח מיתרו שהיה מראה להם חנייתם ומסעם, שהרי היה לשם מקומו והיה בקי בתהלוכות ושבילים שבו, שנאמר ומשה היה רועה את צאן יתרו {וגו׳} וינהג הצאן אחרי המדבר ויבא אל הר האלהים חרבה (שמות ג׳:א׳).
ואני כמוסיף על דבריו ואומר זה יוכיח: ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל.
ומדרש: שנהנו הזקנים מסעודתו.
ויאמר שאול אל הקיני – ואף על פי שראינו בכבוש הארץ כי הקיני עלו מעיר התמרים (שופטים א׳:ט״ז) וישבו עם בני יהודה במדבר יהודה, הלכו להם כולם או מקצתם לשבת עם העמלקי, כי יושבי אהלים היו והיו נוסעים ממקום למקום כפי שהיה מזדמן להם.
פן אוסיפך – שרשו: אסף מבנין הפעיל, על דרך: אובידה עיר (ירמיהו מ״ו:ח׳). ענינו לשון כליון.
ואתה עשית חסד – בעצה שנתן יתרו למשה, ונחשב לזרעו אחריו כאילו הם עשו החסד, וזהו שאמר: עם כל ישראל, כמו שאמר שם: וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום (שמות י״ח:כ״ג).
ובדרש: וכי עם כל בני ישראל עשה חסד, והלא לא עשה חסד אלא עם משה? הדא דכתיב: קראן לו ויאכל לחם (שמות ב׳:כ׳), אלא ללמדך שכל העושה טובה עם אחד מגדולי ישראל, מעלה עליו כאילו עשה חסד עם כל ישראל.
פן אוסיפך עמו – שרשו יסף והוא פועל כבד, ודומה לו קול גדול ולא יסף, ותרגומו: ולא פסק.
ויאמר שאול אל הקיני – הרצון בו וכבר אמר שאול אל הקיני קודם שילחם בעמלק.
ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים – הנה זה החסד היה כשבא יתרו אל משה המדבר והראה עצמו שמח בהצלחת ישראל ונתן עצה למשה להשים על העם שופטים באופן שנזכר בפרשת יתרו וידמה שהכונה היתה בהחרמת עמלק בזה האופן שצוה השם ית׳ שלא יהנו ישראל כלל מנכסיהם להעיר כי הכונה האלהית היתה בזה ללקיחת הנקמה ממה שעשה עמלק לישראל בדרך בצאתם ממצרים אשר זנב בהם כל הנחשלים אחריהם למען ייראו הבאים מעשות כדבר הרע הזה ולא היתה הכונה בזאת המלחמה לקחת שללם וליהנות מנכסיהם, וכאשר פשטו שאול וישראל ידיהם בשלל הראו כי לא היתה כוונתם בזה לנקמה אך להועיל לעצמם וזה היה הפך הכוונה האלהית וידמה שלזאת הסבה בעינה נשמרו ישראל בימי מרדכי ואסתר משלוח ידם בבזת אויביהם שהיו מעמלק כמו שספר ובבזה לא שלחו את ידם.
התשיעי הוא להודיע בכל עוז ולהציל מי שגמל לאדם חסד באופן שלא יגיעהו נזק ולזה ספר שהשתדל שאול שיסור הקיני שהיה מבני חותן משה מתוך עמלק שמא בעת המלחמה יזוקו במקרה עם העמלקים.
וזכר ששלח שאול אל הקיני, והם מבני חובב חותן משה לומר אליהם סורו רדו מתוך עמלקי, ושלא יחשבו שישלח אליהם לומר זה ליראתו מהם שיעזרו את עמלק אינו כן, כי אם פן אוסיפך עמו ושהיה חס עליהם לזכות אביהם הזקן, וזהו ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים, ורמז בזה שהיה יתרו במעשיו הפך עמלק, כי יתרו עשה עם ישראל חסד בעלותם ממצרים ועמלק עשה עמהם רעה באותו זמן עצמו, ולהיות מעשיהם ופעולותיהם מקבילות אינו ראוי שיענשו שניהם כאחד, וזהו פן אוסיפך עמו מה שאינו ראוי לפי שאתה עשית חסד וגו׳, והחסד אשר עשה חובב עם בני ישראל היה בעצה אשר נתן למשה ואשר בא אל המדבר והראה עצמו שמח בהצלחת ישראל, ושהיה עצתו במה שיועיל לעם ויקל מעליהם, כמו שאמר (שמות י״ח כ״ג) וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום, וזה מורה שהחסד היה כללי לכל ישראל ובמדרש שמואל (פ׳ י״ח) אמרו וכי עם כל בני ישראל עשה חסד? והלא לא עשה חסד כי אם עם משה? שנאמר (שמות ב׳ כ׳) קראן לו ויאכל לחם, אלא ללמדך שכל העושה טובה עם אחד מגדולי ישראל מעלין עליו כאלו עושה חסד עם כל ישראל. ועם היות שנזכר בספר שופטים (סי׳ א׳ י״ו) (אמר המגיה לא מצאתי כל המדרש הזה בפירוש במ״ש אבל בוי״ר פרשת ל״ד דף ר״ד ע״ד מצאתי): כי בני הקיני עלו מעיר התמרים וישבו עם יהודה יראה שאחרי כן הלכו להם לשבת עם עמלק, כי כמו שאמרתי שם לא היו בני הקיני יושבים בערים והיו תמיד בשדה שוכנים באהלים ונוסעים מארץ לארץ כפי מה שיאות אליהם ולצאנם ובקרם:
פן אספך עמו – במקצת ספרים יש מאריך בסמ״ך ובס״ס המדוייקים הוא באל״ף ובמסורת כ״י אספך ג׳ מסר וסימן ויאמר שאול אל הקיני. לכן הנני אספך על אבותיך דיאשיהו במלכים. וחברו דדברי הימים עד כאן. והשנים אחרים הם בלא מאריך בסמ״ך בכל הספרים שמע מינה דכי הדדי נינהו חדא קריאה אית לכולהו. ועיין מה שאכתוב במאמר המאריך.
הקיני – משפחת הקיני, מבני חובב חותן משה.
אוסיפך – ענין כליון.
לכו סורו – הפרדו מעם עמלק, כי פן אוסיפך עמו בעת אחרימם, היות בעת כזאת אי אפשר להבחין ולהזהר.
עשיתה חסד – על יתרו יאמר, והחסד הוא מה שיעץ להעמיד שופטים, שהיה טובה לכל ישראל, להקל עליהם מלעמוד על משה מבקר עד ערב.
ויאמר שאול אל הקיני – בנחל הזה היה הקיני רועה צאנו כי הם היו שוכני אהלים, א״ל שיסור ממקום המלחמה פן אוסיפך עמו ואתה עשיתה חסד – וזה הפך מעשה עמלק שנלחם בם, ולא יהיה מקרה אחד לצדיק ולרשע,
פן אוסיפך הפעיל מנחי פ״א כמו אובידה עיר (ירמיהו מ״ו).
רדו – עמלק יושב בצפון ארץ ערב Arabia Petrea ארץ הרים.
אספך – הנקדנים עשוהו הפעיל משרש יסף, ונראה שהוא משרש ספה שענינו כריתה כמו פן תספה (פרשת וירא) והראוי אַסְפְך בהפעיל או אֶסְפְך בקל.
ולפני שיצא שאול למלחמה, הזהיר את הקיני1, שהיו מבני יתרו חותן משה2, וַיֹּ֣אמֶר שָׁא֣וּל אֶֽל משפחת3 -הַקֵּינִ֡י, לְכוּ֩, סֻּ֨רוּ רְד֜וּ היפרדו4, מִתּ֣וֹךְ עֲמָלֵקִ֗י שבאזור הנחל, שם המלחמה5, פֶּן-אֹֽסִפְךָ֙ אכלה אותך6 עִמּ֔וֹ בעת שאחרימם, היות ובעת כזאת אי אפשר להבחין ולהזהר7, וְהרי אַתָּ֞ה עָשִׂ֤יתָה חֶ֙סֶד֙ עִם-כָּל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בַּעֲלוֹתָ֖ם מִמִּצְרָ֑יִם שנתן יתרו עצה טובה למשה8 להעמיד שופטים9, אשר הועילה לכל העם10, ואין ראוי להעניש את הרשע עם הצדיק11, ואכן שמע הקיני לדברי שאול וַיָּ֥סַר ונפרד הֲקֵינִ֖י מִתּ֥וֹךְ עֲמָלֵֽק:
1. רלב״ג.
2. רש״י, מצודת ציון. שהיו יושבין במדבר יהודה בנגב ערד, שהלכו אצל יעבץ ללמוד תורה, וערד הוא עמלק ועמלק יושב בארץ הנגב, רש״י. ואף על פי שראינו בכיבוש הארץ כי הקיני עלו מעיר התמרים וישבו עם בני יהודה במדבר יהודה, הלכו להם כולם או מקצתם לשבת עם העמלקי, כי יושבי אהלים היו והיו נוסעים ממקום למקום כפי שהיה מזדמן להם, רד״ק. וראה עוד פירושו של רש״י על התורה (במדבר כ״ד כ״א) שהסביר ״לפי שהיה קיני תקוע אצל עמלק, כענין שנאמר ויאמר שאול אל הקיני וגו׳ ״.
3. מצודת ציון.
4. מצודת דוד.
5. מלבי״ם.
6. רד״ק, מצודת ציון.
7. מצודת דוד.
8. ונחשב לזרעו אחריו כאילו הם עשו החסד, רד״ק.
9. מצודת דוד.
10. כמו שאמר (שמות י״ח כ״ג) ״וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום״, אברבנאל. ובמדרש שמואל (פ׳ י״ח): וכי עם כל בני ישראל עשה חסד?! והלא לא עשה חסד אלא עם משה, אלא ללמדך שכל העושה טובה עם אחד מגדולי ישראל מעלה עליו כאילו עשה חסד עם כל ישראל, רד״ק. ורש״י ביאר שנהנו מסעודתו משה ואהרן וכל זקני ישראל, והרי מעלה עליו כאילו עשה חסד עם כל בני ישראל.
11. מלבי״ם.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קרארשב״ם המשוחזרמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ז) וַיַּ֥ךְ שָׁא֖וּל אֶת⁠־עֲמָלֵ֑ק מֵֽחֲוִילָה֙ בּוֹאֲךָ֣ שׁ֔וּר אֲשֶׁ֖ר עַל⁠־פְּנֵ֥י מִצְרָֽיִם׃
And Saul smote the Amalekites, from Havilah as you go to Shur, that is in front of Egypt.
תרגום יונתןרד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּמְחָא שָׁאוּל יַת דְבֵית עֲמָלֵק מַחֲוִילָה מַעֲלָנָא דְחַגְרָא דִי עַל אַפֵּי מִצְרָיִם.
מחוילה בואך שור – אולי שכנו שם עם בני ישמעאל, או לקח הארץ מידם.
וכ״ף באכה פירשתי שהיא לנכח ידוע המקום.
בואך שור – כמ״ש בואך עזה (שופטים ו׳:ד׳), בואך מנית (שופטים י״א ל״ג).
וזכר שהכה שאול את עמלק מחוילה עד בואך שור שהיה על פני מצרים, ויראה שהיו שוכנים העמלקים שמה עם בני ישמעאל או שלקחו הארץ מידם. וכבר כתבו המפרשים בואכה שור הוא דבור לנכח, יאמר לשומע עד מקום אשר תבוא לארץ שור כאשר תבא ותכנס שמה:
בואך – עד אשר תבוא לשור, וכאלו מדבר מול האדם המכיר המקום.
בואך שור – חסרה תיבת עַד, ודוק סוף פרשת חיי שרה ששם כתב שגבול ישמעאל היה מחוילה עד שור אשר על פני מצרים באך אשורה, (אולי המעתיק החליף שור באשור והשמיט תיבות? ושור לפי דברי החכם פֿיליפפזאן הוא Pelusius על גבול ארץ מצרים.)⁠א [סרס המקרא ופרשהו, מחוילה באך אשורה עד שור אשר על פני מצרים, וחוילה אולי היתה סמוכה לים הפרסי שבו נובעים חדקל ופרת, ונינוה עיר ואם באשר היתה על נהר חדקל, ושור לפי געזעניוס היא Suez, ולפי דברי פֿיליפפזָאן היא Pelusius. ונראים דברי געזעניוס מפני פסוק ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור (פרשת בשלח), אם כן קרובה לים סוף היא, ועיר Pelusius היתה על הים הגדול (Mediterraneum).]
א. ברשימת התיקונים שהדפיס בסוף פירושו לאיוב, מחק המחבר את הביאור במהדורה קמא המופיע כאן בסוגריים העגולים והחליפו בביאור המופיע כאן בסוגריים המרובעים.
וַיַּ֥ךְ והיכה שָׁא֖וּל אֶת-עֲמָלֵ֑ק מֵֽהמקום בשם חֲוִילָה֙ שם ישבו עמלק1, בּוֹאֲךָ֣ עד אשר תבוא2 לְשׁ֔וּר, אֲשֶׁ֖ר עַל-פְּנֵ֥י גבול מִצְרָֽיִם:
1. אולי שכנו שם עם בני ישמעאל או שלקחו עמלק את הארץ מידם, רד״ק, אברנאל.
2. כאלו מדבר מול האדם המכיר המקום, רד״ק, אברבנאל, מצודת דוד.
תרגום יונתןרד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ח) וַיִּתְפֹּ֛שׂ אֶת⁠־אֲגַ֥ג מֶלֶךְ⁠־עֲמָלֵ֖ק חָ֑י וְאֶת⁠־כׇּל⁠־הָעָ֖ם הֶחֱרִ֥ים לְפִי⁠־חָֽרֶב׃
And he took Agag the king of the Amalekites alive, and utterly destroyed all the people with the edge of the sword.
תרגום יונתןאברבנאלמצודת ציוןמקראות שלובותעודהכל
וְאַחַד יַת אֲגַג מַלְכָּא דְבֵית עֲמָלֵק כַּד חָי וְיַת כָּל עַמָא גַמַר לְפִתְגַם דְחָרֶב.
ועם היות שצוה שמואל שיחרימו את כל אשר לעמלק, הנה שאול והעם לא עשו כן, כי תפשו את אגג מלך עמלק חי כאשר החרימו כל העם לפי חרב.
ויתפש – ענין אחיזה.
וַיִּתְפֹּ֛שׂ ואחז שאול1 אֶת-אֲגַ֥ג מֶֽלֶךְ-עֲמָלֵ֖ק חָ֑י וְאֶת-כָּל-הָעָ֖ם הֶחֱרִ֥ים הרג לְפִי-חָֽרֶב בחרב המלחמה2:
1. מצודת ציון.
2. ראה ביאור הנצי״ב בבראשית לד כו.
תרגום יונתןאברבנאלמצודת ציוןמקראות שלובותהכל
 
(ט) וַיַּחְמֹל֩ שָׁא֨וּל וְהָעָ֜ם עַל⁠־אֲגָ֗ג וְעַל⁠־מֵיטַ֣ב הַצֹּאן֩ וְהַבָּקָ֨ר וְהַמִּשְׁנִ֤ים וְעַל⁠־הַכָּרִים֙ וְעַל⁠־כׇּל⁠־הַטּ֔וֹב וְלֹ֥א אָב֖וּ הַחֲרִימָ֑ם וְכׇל⁠־הַמְּלָאכָ֛ה נְמִבְזָ֥ה וְנָמֵ֖ס אֹתָ֥הּ הֶחֱרִֽימוּ׃
But Saul and the people spared Agag, and the best of the sheep, and of the oxen, and the fat calves, and the lambs, and all that was good, and they were not willing to utterly destroy them; but everything that was of no account and feeble, that they destroyed utterly.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְחָס שָׁאוּל וְעַמָא עַל אֲגָג וְעַל שְׁפַר עָנָא וְתוֹרֵי שַׁמִינַיָא וּפַטִימַיָא וְעַל כָּל דְטַב וְלָא אָבוּ לְגַמָרוּתְהוֹן וְכָל מִדַעַם דְשַׁיִט וְדִבְסִיר יָתָהּ גַמִירוּ.
ויחמול שאול והעם על אגג וגו׳ – בר קפרא אמר זה דואג שהיה שקול כנגד כל ישראל. אמר ר׳ יהושע בן לוי כל שהוא אכזר על רחמנין סוף שהוא נעשה רחמן על אכזרים. כל שהוא רחמן על אכזרים סופו ליפול בחרב. מה טעם וימת שאול ושלשת בניו וגו׳ (שמואל א ל״א:ו׳).
ויחמול שאול והעם על אגג – אמר בר קפרא זה דואג שהיה שקול כנגד כל ישראל. א״ר יהושע בן לוי כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים להלן כתיב ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב (שמואל א כ״ב:י״ט).
והמשנים – אין לו דמיון, והם הבריאים.
ואומר אני: לשון משנים – כמו: כסף משנה (בראשית מ״ג:י״ב), על שם שהוא כפול בבשר ובשומן, וכן: ופר השני שבע שנים (שופטים ו׳:כ״ה).
נמבזה ונמס – כמו נבזה, והמ״ם טפילה בו.
The fattened cattle. This word has no likeness [in Scripture]. These are the fattened cattle;⁠1 and I say that the expression of מִשְׁנִים is like וְכֶסֶף מִשְׁנֶה [meaning double money],⁠2 because they are doubled over with flesh and fat. Similarly, 'And the ox which was fattened [הַשֵּׁנִי] seven years.'3
Undesirable and inferior. Meaning the same as נִבְזֶה; and the 'מ' is superfluous.
1. According to Mahri Kra מִשֽׁנִים are thoroughbred horses.
2. Bereshit 43:12.
3. Shofetim 6:25.
{ו}⁠הבקר והמשנים ועל הכריםמשנים – פתרונו: שגדלו כל צורכן שנכפלו שנותן מכמה שנים עד שגדלו כל הצורך, כמו ופר השני שבע שנים (שופטים ו׳:כ״ה) שפת׳: פר שנכפלו שנותיו לשבע שנים כלומר שנשנו שנותיו עד שבע שנים, וכמו וכסף משנה קחו בידכם (בראשית מ״ג:י״ב) אף כאן משנים שנשנו שנותן וגדלו כל צורכן ולא כשפותרין משנים לשון שמנים.
המשנים והכרים – תרגומו: שמיניא ופטימיא.
ופירש רבינו שהם כפולים ומשונים בבשר ובשומן.
וספרדים אומרים משנים – הם סוסים מובחרים שמנהגים הפרשים בימינם לרכוב עליהם במלחמה, וכן במרכבת המשנה (בראשית מ״א:מ״ג), וכן מצינו סוסים אצל כרים שנאמר לכרים ולרצים (מלכים ב י״א:ד׳). ופי׳ מנחם כרים וכר עניין בהמות.
נמבזה – כמו נבזה, והמ״ם טפילה.
ויש לומר נמבזה – נעשית נבזה, כלומר נהייתה לביזוי ונו״ן משמש⁠{ת}.
והמשנים – תרגם יונתן כמו הפוך: והשמנים, שתרגם: שמיני׳, ותרגם: הכרים – פטימיא. ורוצה לומר השמנים, שהם שמנים מאליהם על ידי מרעיתם, והמפוטמים, שהם מפוטמים על ידי אדם שמאכילם, כי כן דרך הפטם, שמפטם הבהמות, מכין המאכל ומשי׳ בפי הבהמה.
ויש לפרש המשנים – הכבשים בני שנה, והכרים – גדולים משנה.
ויש מפרשים: המשנים – שהם שניים לבטן.
וכל המלאכה – פירוש: המקנה. וכן: לרגל המלאכה אשר לפני (בראשית ל״ג:י״ד), כי כל דבר שיתעסק בו האדם נקרא מלאכה, ומעשה מלאכת אומנות בין עבודת האדמה בין במקנה.
נמבזה ונמס – בתוספת שתי אותיות. וכן: מתלאה (מלאכי א׳:י״ג). ואמר: נמבזה ונמס נקבה וזכר, כמו רוח גדולה וחזק (מלכים א י״ט:י״א), והנקבה על המלאכה והזכר על הענין. וכן: יעשה מלאכה (ויקרא י״א:ל״ב), והענין בזה המקום: המקנה.
והמשנים – לשון שמנים. כמו ופר השני שמן. ותרגומו: ותורי שמיניא ופטימיא.
נמבזה – מ״ם נוספת ברובי הפעלים.
והמשנים – כמו שפרשתי ופר השני (שופטים ו׳:כ״ה).
והנה ספר כי חמלו שאול והעם על אגג ועל מיטב השלל ולא אבו החרימם והמלאכה הפחותה החרימו וקרה מזה לשאול שנענש להסיר המלוכה ממנו.
והיתה הסבה שחמלו שאול והעם על אגג שלא להרגו אולי היה יפה תואר ויפה מראה, וגם חמלו על מיטב הצאן והבקר ועל כל הטוב ולא אבו החרימם, ר״ל שיכולים היו להחרימם אבל לא אבו, ושלא החרימו כי אם כל המלאכה נמבזה ונמס, והמלאכה הוא שם כולל הבקר והצאן והבהמות, והמשנים פירשו שהוא הפוך כמו השמנים, או הם השניים לבטן, ואם כן לא קיימו הצווי האלהי ולא עשו דבר מפאת המצוה, כי מה שהחרימו היה להיותו נמבזה ונמס וחמלו על הטוב והמובחר:
והמשנים – מלשון שנים, רוצה לומר כפולים בבשר ושמנים, ודוגמתו: כפורי זהב משנים (עזרא א׳:י׳), ורוצה לומר כפולים.
הכרים – הכבשים השמנים.
ולא אבו – ולא רצו.
וכל המלאכה – המקנה, נקראת מלאכה, לפי שבו עבודת האדם בעל המקנה, ובו יעסוק, כמו: לרגל המלאכה (בראשית ל״ג:י״ד).
נמבזה – בזויה.
ונמס – רוצה לומר דבר הנשחת.
ויחמול – חסים היו על אגג ועל מבחר הצאן וכו׳ ועל כל דבר טוב שמצאו שם, ולא רצו להחרימם, ולא החרימו כי אם המקנה הבזויה.
ויחמל שאול פה באר הטעם השני מדוע לא נתקבלה תשובתו של שאול, כי יש הבדל בין הפעלים הנרדפים, חמל, חוס, רחם, כמ״ש במק״א, שהרחמים לא יהיו רק מאדם לאדם בעבור שקצרה נפשו לראות באבדן איזה אדם או בצרתו, והחמלה והחוסה תמצא על כל דבר, וההבדל ביניהם שהחוסה תהיה מצד צרכו אל הדבר כמו שחס אדם על ממונו וכליו באשר הם קנינו, והחמלה תהיה גם על דבר שאין לו תועלת ממנו רק ששופט בשכלו שאין ראוי להשחית הדבר ההוא וקיומו טוב יותר, והנה לא הזהירו ה׳ בל יחוס או בל ירחם על עמלק, כי אלה מתכונות נפשיות, שהגם שיקיים מצות ה׳ בכ״ז יצוייר שיעורר רחמיו ויכאיב לבו במיתת ילדים רכים, או יחוס וידאב לבו בהשחיתו השלל שהיה יכול להנות ממנו. אבל החמלה הוא ענין מחשביי, שחושב שאין מן הראוי והיושר להשחיתם ושלא בצדק צוהו הנביא דבר זה, זה עון פלילי כי רוצה להתחכם נגד ה׳ וע״כ צוהו בל תחמול עליו, רצה לומר אל תחשוב מחשבה שראוי לקיימו ושלא להשחיתו, ובאמת בזה נכשל שאול שחמל על אגג ועל מיטב הצאן ובזה הראה כי האמונה מתרופפת בידו שאם לא כן לא היה חושב שראוי לחמול על אויבי ה׳ ועל ידי מחשבתו זאת חטאו גם בפועל ולא אבו החרימם – וספר שחמל על מיטב הבקר והמשנים שהם הבינונים שהם שניים במדרגה להמיטב, וכן על מיטב הצאן והכרים, שהם צאן השמנים שהם גם כן אחרי המיטב, באופן שהשאירו עידית ובינונית ורק הזבורית החרימו.
והמשנים – שניים לבטן, שד״ל, כמו עגלה משולשת, עגלה תילתא, שלישית לבטן, ואין אנו יודעים בטיב צאנם לשום הפרש בין מיטב הצאן והמשנים והכרים.
נמבזה – תאר ובו נו״ן נפעל ומ״ם פֻעל ע״ד נגאלו בדם (איכה ד׳) שגם הוא בנין מורכב מנפעל ופֻעל.
ונמס – קרוב לנמאס ושני השרשים מסס ומאס ממקור אחד, ודבר הנמס נמאס בעינינו, וכן וחם השמש ונמס (בשלח), שאם היה נמס בשמש איך היו אופים את המן ועושים אותו עוגות? ומלאכה ענינו דבר שנעשה בו עבודת מה, כמו והמלאכה היתה דים לכל המלאכה (ויקהל), התרומה שהכינו בביתם ועשו בה מלאכת טויה או צבע או רדידת מתכות וכדומה היתה דים (לחכמי לב) לכל המלאכה שצוה ה׳ לעשות.
וַיַּחְמֹל֩1 שָׁא֨וּל וְהָעָ֜ם2 עַל-אֲגָ֗ג להרוג אותו תיכף כאחד העם3 וְעַל-מֵיטַ֣ב הַצֹּאן֩ וְהַבָּקָ֨ר וְהַמִּשְׁנִ֤ים ועל הסוסים המובחרים4, וְעַל-הַכָּרִים֙ הכבשים השמנים5 וְעַל-כָּל-הדבר6 הַטּ֔וֹב שמצאו שם7, וְלמרות שיכלו8 לֹ֥א אָב֖וּ רצו9 לְהַחֲרִימָ֑ם, וְכָל-הַמְּלָאכָ֛ה המקנה10 נְמִבְזָ֥ה הנבזה11 וְנָמֵ֖ס והנשחת12 אֹתָ֥הּ הֶחֱרִֽימוּ, ואם כן לא קיימו את הצווי האלהי ולא עשו דבר מפאת המצוה, כי מה שהחרימו היה מפני היותו בזוי, וחמלו על הטוב והמובחר13: פ
1. חמלה נובעת ממחשבה, וכאן חשבו שאין מן הראוי והיושר להשחיתם, ראה בהרחבה בעניין את ביאורו של מלבי״ם המבאר שזו הסיבה שלא התקבלה תשובתו של שאול, שחשב שאין מן הראוי והיושר להשחיתם ושלא בצדק צוהו הנביא דבר זה, וזה עון פלילי כי רוצה להתחכם נגד ה׳, ולא צוהו שלא ירחם על עמלק בליבו, אלא שלא שלא יחמול עליו, ר״ל אל תחשוב מחשבה שראוי לקיימו ושלא להשחיתו. ובאמת בזה נכשל שאול שחמל על אגג ועל מיטב הצאן, ובזה הראה כי האמונה מתרופפת בידו, שאל״כ לא היה חושב שראוי לחמול על אויבי ה׳.
2. אמר בר קפרא, זה דואג שהיה שקול כנגד כל ישראל. א״ר יהושע בן לוי כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים, להלן כתיב ואת נוב עיר הכהנים הכה לפי חרב, ילקוט שמעוני.
3. כך משמע מכלי יקר המביא את המדרש לפיו בשל איחור בהריגתו של אגג יצאה תקלה גדולה שנתעברה ממנו השפחה ונולד מאותה שפחה המן האגגי.
4. ר״י קרא. הבריאים, רש״י. ויש מרבותינו שביארו, ״משנים״ – שמנים, תרגום יונתן, רי״ד, מצודת ציון. ורד״ק ביאר ״המשנים״ הכבשים בני שנה והכרים גדולים משנה, ומביא שיש מפרשים ״משנים״ שהם שניים לבטן. ומלבי״ם מבאר הבינוניים שהם שניים במדרגה לטובים.
5. מצודת ציון.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. אברבנאל.
9. מצודת דוד.
10. רד״ק, אברבנאל, מצודת ציון.
11. רש״י, רד״ק, רי״ד, מצודת ציון.
12. מצודת ציון.
13. אברבנאל.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(י) וַֽיְהִי֙ דְּבַר⁠־יְהֹוָ֔הי״י֔ אֶל⁠־שְׁמוּאֵ֖ל לֵאמֹֽר׃
Then came the word of Hashem to Samuel, saying,
תרגום יונתןאברבנאלמקראות שלובותעודהכל
וַהֲוָה פִּתְגָם נְבוּאָה מִן קֳדָם יְיָ עִם שְׁמוּאֵל לְמֵימָר.
ויהי דבר השם אל שמואל וגו׳. כאשר שאול והעם נטו לכוונת הבזה והשלל ולא להנקם מאויבי השם.
וכאשר שאול והעם נטו לביזת השלל במקום להנקם מאויבי השם1, וַֽיְהִי֙ דְּבַר-יְהוָ֔ה אֶל-שְׁמוּאֵ֖ל לֵאמֹֽר:
1. אברבנאל.
תרגום יונתןאברבנאלמקראות שלובותהכל
 
(יא) נִחַ֗מְתִּי כִּֽי⁠־הִמְלַ֤כְתִּי אֶת⁠־שָׁאוּל֙ לְמֶ֔לֶךְ כִּי⁠־שָׁב֙ מֵֽאַחֲרַ֔י וְאֶת⁠־דְּבָרַ֖י לֹ֣א הֵקִ֑ים וַיִּ֙חַר֙ לִשְׁמוּאֵ֔ל וַיִּזְעַ֥ק אֶל⁠־יְהֹוָ֖הי״י֖ כׇּל⁠־הַלָּֽיְלָהא׃
"I regret that I have set up Saul to be king; for he has turned back from following Me, and he has not performed My commandments.⁠" And it grieved Samuel; and he cried to Hashem all night.
א. כׇּל⁠־הַלָּֽיְלָה
• א!=כׇּל⁠־הַלָּֽילָה (חסר שווא באות יו״ד)
תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
תָּבֵית בְּמֵימְרִי אֲרֵי אֲמְלְכִית יַת שָׁאוּל לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא אֲרֵי תַב מִבָּתַר פּוּלְחָנִי וְיַת פִּתְגָמַי לָא קַיֵם וּתְקֵיף לִשְׁמוּאֵל וְצַלִי קֳדָם יְיָ כָּל לֵילְיָא.
נחמתי – מחשבה עלתה בלבי על מלכות שאול שהמלכתי.
I have reconsidered. A thought has risen in my heart concerning Shaul's kingship, whom I have appointed king.
נחמתי – מחשבה עלתה בלבי על שאול שהמלכתיו.
כי שב מאחרי – מוסב על ולא תסורו מאחרי י״י (שמואל א י״ב:כ׳).
ואת דברי לא הקים – מוסב על שמע לקול דברי י״י (שמואל א ט״ו:א׳).
ויחר לשמואל – על שאול ואף על פי כן ויזעק אל י״י כל הלילה – להתפלל בעדו.
נחמתי – מבנין נפעל.
בא הדבור הנבואיי לשמואל נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים, וענין זה המאמר הוא ששמואל אמר בתוכחתו לעם על דבר המלכות והייתם גם אתם וגם המלך אשר מלך עליכם אחרי השם אלהיכם, להגיד שהיה ראוי למלך שאחרי השם ילך לשמור מצותיו חקותיו ודבריו, ועתה אמר ששאול שב מאחריו, כי לא רצה ללכת אחרי השם ולא קיים מאמרו ומצותו ולא נמשך אם כן אחריו.
ואמר בזה שני דבורים, כי שב מאחרי, ואת דברי לא הקים, לרמוז על שתי עונותיו אשר עשה, כי מה שאמר כי שב מאחרי, הוא על מה שחטא בגלגל שלא נמשך אחרי הצווי האלהי אבל שב מאחריו, ועל מה שחטא במלחמת עמלק אמר ואת דברי לא הקים: והנה אמר בזה ויחר לשמואל ולא אמר זה במה שנאמר אליו על מה שחטא בגלגל, לפי שהחטא הראשון אשר חטא בגלגל היה לו תקוה לשיתוקן על ידי תפלה ותחנונים, ובראותו שהוסיף על חטאתו פשע חרה אפו מאד, כי היה שמואל אוהב בכל לבבו ובכל נפשו את שאול, להיותו יפה תואר ויפה מראה איש חיל רב פעלים, והיה הוא מעשה ידיו ששמואל משחו למלך על ישראל והיה אוהב אותו כאהבת הפועל לפעולתו, ולכן חרה אפו ונתעצב בראותו כי כלתה אליו הרעה מאת השם, ואמרו ויזעק אל השם כל הלילה, ידמה שהאל יתברך לא פירש לו חטאת שאול ולמה ניחם על המלכתו, אבל הודיעו לבד ענשו שיזכר ונעלם ממנו הנבואה, ולכן צעק אל השם כל הלילה לדעת מה זה ועל מה זה ומה היה חטאו אשר חטא עתה שבעבורו נחתם גזר דינו.
נחמתי – ענין הפוך מחשבה.
כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים – כפל הדבר במלות שונות.
ויחר לשמואל – דרך הדואג לכעוס על עצמו.
ויזעק – להתפלל על שאול.
נחמתי כ״מ שבא התנחמות אצל ה׳ שמתנחם על פעולה שעשה, הוא ביטול הפעולה לגמרי, כי קיום כל דבר תלוי בחפץ ה׳ ורצונו, וכשמתנחם על הדבר הרי הוא כאילו לא היה כמ״ש כי נחמתי כי עשיתים, וזה יבא בגזר דין שאינו מקוה עוד על התשובה, ובאר הטעם כי שב מאחרי – הוא מה שחטא במחשבה שהיה מיעוט אמונה בדברי ה׳ על ידי נביאו, שחטא הכפירה גרוע מחטא הבא על ידי תאוה או תכונה נפשיית, וגם בפועל ואת דברי לא הקים כו׳.
נִחַ֗מְתִּי מחשבה עלתה בליבי1, והתחרטתי2 כִּֽי-הִמְלַ֤כְתִּי אֶת-שָׁאוּל֙ לְמֶ֔לֶךְ על ישראל, כִּֽי-שָׁב֙ שאול מֵאַֽחֲרַ֔י בגלגל3, וְאֶת-דְּבָרַ֖י לֹ֣א הֵקִ֑ים כעת4, וַיִּ֙חַר֙ לִשְׁמוּאֵ֔ל על שאול ואף על פי כן5, וַיִּזְעַ֥ק שמואל אֶל-יְהוָ֖ה והתפלל על שאול6 כָּל-הַלָּֽיְלָה כי היה שמואל אוהב את שאול בכל לבבו ובכל נפשו7:
1. רש״י.
2. מצודת ציון. וראה בהרחבה את ביאורו של מלבי״ם המסביר כי כאשר הקב״ה מתנחם, העניין עצמו יתבטל כי כי קיום כל דבר תלוי בחפץ ה׳ ורצונו.
3. אברבנאל. ומלבי״ם מבאר במה שחטא במחשבה, שהיה מיעוט אמונה בדברי ה׳ ע״י נביאו, שחטא הכפירה גרוע מחטא הבא ע״י תאווה או תכונה נפשית.
4. אברבנאל.
5. מהר״י קרא. ומצודת דוד מבאר שלא כעס על שאול אלא דרך הדואג לכעוס על עצמו.
6. מצודת דוד.
7. אברבנאל.
תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארד״קאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(יב) וַיַּשְׁכֵּ֧ם שְׁמוּאֵ֛ל לִקְרַ֥את שָׁא֖וּל בַּבֹּ֑קֶר וַיֻּגַּ֨ד לִשְׁמוּאֵ֜ל לֵאמֹ֗ר בָּֽא⁠־שָׁא֤וּל הַכַּרְמֶ֙לָה֙ וְהִנֵּ֨ה מַצִּ֥יב לוֹ֙ יָ֔ד וַיִּסֹּב֙ וַֽיַּעֲבֹ֔ר וַיֵּ֖רֶד הַגִּלְגָּֽל׃
And Samuel rose early to meet Saul in the morning; and it was told to Samuel, saying, "Saul came to Carmel, and, behold, he is setting up a monument, and he went about, and passed on, and went down to Gilgal.⁠"
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְאַקְדִים שְׁמוּאֵל לָקֳדָמוּת שָׁאוּל בְּצַפְרָא וְאִתְחַוָא לִשְׁמוּאֵל לְמֵימַר אָתָא שָׁאוּל לְכַרְמֶלָא וְהָא מְתַקֵן לֵיהּ תַּמָן אֲתַר לְפַלְגָא בֵיהּ בִּיזְתָא וְאִסְתְּחַר וַעֲבַד וּנְחַת לְגִלְגָלָא.
וישכם שמואל לקראת שאול בבקר – (כתוב ברמז י״ג).
מציב לו יד – בונה לו מזבח, הוא המזבח שנאמר באליהו: וירפא את מזבח י״י ההרוס (מלכים א י״ח:ל׳).
ויונתן תרגם: והא מתקן ליה תמן אתר לפלגא ביה ביזתא.
And is setting up a place for himself. He is building an altar for himself. That is the altar referred to concerning Eliyohu, 'he repaired the ruined altar of Adonoy.'1 Targum Yonatan renders, 'and he is making room there for himself to divide the spoils.'
1. Melachim I 18:30.
וישכם שמואל לקראת שאול בבקר ויוגד לשמואל לאמר בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד – כלומר הציב שם כוחו וממשלתו בשובו מהכות את עמלק שתפס כל המלכות והניח שם את נציבו כמו בלכתו להציב ידו בנהר פרת (דברי הימים א י״ח:ג׳) ומשעמד שם קימאה ויסב ויעבר משם וירד הגלגל ועודנו בגלגל ושם תמצאנו, כשם ששאול אומר לשמואל כשמצאו ויקח העם מהשלל צאן ובקר ראשית החרם לזבוח לי״י אלהיך בגלגל (שמואל א ט״ו:כ״א). ואל תפתור ויסב שמואל שאם ראיתה מימיך אדם שואל לחבירו ראית איש פלוני והוא אומר לו ראיתיו בטביריא והוא הולך אחריו לאלכסנדריא אף כאן לשמואל הוגד ששאול מציב לו יד בכרמל ושמואל יורד אחריו הגלגל? אלא כך הוגד לשמואל כשהיה שואל אחרי שאול כבר חזר שאול להכות את עמלק ובשובו מהכות את עמלק הציב לו יד בכרמל ושהה שם קימאה ומשעמד שם קימאה נסב לו משם ועבר וירד הגלגל והנה הוא בגלגל ושם ירד אחריו שמואל ומצאו שמואל בגלגל.
מציב לו יד – פירש שמע׳: יד זה מצבה הוא, כגון ויצב לו בחייו את מצבת עד ויקרא לה יד אבשלום (שמואל ב י״ח:י״ח) וזהו המזבח שנאמר באליהו וירפא את מזבח י״י ההרוס (מלכים א י״ח:ל׳).
דבר אחר: להעמיד בידו מבצר הכרמל שהיה ביד פלשתים, שנאמר להציב ידו בנהר פרת (דברי הימים א י״ח:ג׳).
ותרגום והנה מציב: והוא מתקן להון לפלגא ליה ביזתא.
ויסב – משם נסב וירד הגלגל.
מציב לו יד – מכין לו שם מקום לחנות החיל ולחלוק הבזה. וכן תרגם יונתן: מתקן ליה תמן אתר לפלגא ביה בזתא.
ובדרש: בונה לו מזבח שם בכרמל, והוא המזבח שנאמר באליהו: וירפא את מזבח י״י ההרוס (מלכים א י״ח:ל׳).
ויסב ויעבר – אחר שהציב לו יד בכרמל, סבב ועבר לו הגלגל לזבוח שם, כמו שאמר. והטעם לפי שהיה שם המזבח ואהל מועד תחילה כשבאו לארץ, ואף על פי שעתה היה בנוב, היו מכבדים מקום אהל מועד בגלגל, והיו זובחים שם בשעת היתר הבמות. וכן חדשו שם המלוכה וזבחו שם זבחי שלמים.
והנה מציב לו יד – פירוש: מקום חנייה, כמו ויד תהיה לך דמתרגמינן: ואתר מתקן, ותרגומו: והא מתקן ליה תמן אתר לפלגא ביה ביזתא.
בא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד – ידמה שיהיה הרצון בזה שהוא היה מציב לו מקום לשבת בו ולעבוד הש״י שם ולתת לו תודה על כל הטובה אשר הטיב לישראל והנה היה המקום שהיה מציב לו יד בו הגלגל כי שם היו נקבצים ישראל תמיד על כל הדברים הגדולים ולזה אמר ויסב ויעבר וירד הגלגל.
ולכן השכים שמואל ללכת לקראת שאול בבקר ונאמר לו שבא שאול הכרמלה והנה מציב לו יד, רוצה לומר מקום בכרמל לחנות החיל ולחלוק הבזה, וכן ת״י. או הוא כדברי חכמינו ז״ל (עיין רש״י ורד״ק) שהיה בונה שם מזבח. ויהיה שיעור הכתוב בא שאול הכרמלה ויסב ויעבור וירד הגלגל והנה מציב לו יד, רוצה לומר שם בגלגל, כי היו ישראל מכבדין הגלגל תמיד, למה שישב שם הארון תחלה:
מציב – ענינו עשיה והעמדה.
יד – מקום.
לקראת שאול – ללכת לקראת שאול.
בבקר – מוסב על וישכם.
מציב לו יד – עושה שם לעצמו מקום לחלק הבזה, ומשם יסוב וירד הגלגל, רצה לומר, כל זה הוגד לשמואל.
והנה מציב לו יד הציב ציון לאות על נצחון זה ועליו צורת יד ציון ידו החזקה אשר הראה במלחמה זו,
ויסב ושמן הכרמל סבב דרכו אל הגלגל לזבוח שם לה׳.
והנה מציב לו יד – שד״ל סרס הפסוק – בא שאול הכרמלה ויסב ויעבר וירד הגלגל והנה מציב לו יד, ורחוק, מלבד שפירש יד חניה ומחנה, ולא מצאנו בשום מקום מליצת הציב יד להוראת הכין מחנה, ועוד למה יכין עתה מחנה לצבאו? ישלחם לביתם אחר שאין דעתו עוד להלחם בעמלק, ומליצה זו מצאנו ביד אבשלום (שמואל ב י״ח:י״ח), א״כ יש לפרש דברים כהלוכם, בא שאול הכרמל ושם מקים לו זכרון לגבורתו, ובעוד שמקימים אותו נסב ועבר כל נחלת יהודה ובא עד הגלגל סמוך לירדן ירחו בנחלת בנימין להשתחוות לפני ה׳ במשכנו אשר שם; או תיבות ויסב ויעבר הם מוסבות אל שמואל, כששמע ששאול מתעכב בכרמל הפך פניו וירד הגלגל והמתין שם עד התקרב שאול הבא שם לזבוח.
וַיַּשְׁכֵּ֧ם שְׁמוּאֵ֛ל ללכת1 לִקְרַ֥את שָׁא֖וּל, ולשם כך השכים2 בַּבֹּ֑קֶר, וַיֻּגַּ֨ד לִשְׁמוּאֵ֜ל לֵאמֹ֗ר בָּֽא-שָׁא֤וּל הַכַּרְמֶ֙לָה֙ אל הכרמל, וְהִנֵּ֨ה שאול מַצִּ֥יב העמיד3 והכין4 לוֹ֙ יָ֔ד מקום5 לחניית הַחַיִל6 ולחלוקת הַבִּזָּה7, ולאחר מכן וַיִּסֹּב֙ פנה משם8, וַֽיַּעֲבֹ֔ר וַיֵּ֖רֶד אל הַגִּלְגָּֽל לזבוח שם9:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מצודת ציון.
4. רד״ק.
5. מצודת ציון.
6. רד״ק, רי״ד, אברבנאל. ובדרש בונה לו מזבח שם בכרמל, והוא המזבח שנאמר באליהו ׳וירפא את מזבח ה׳ ההרוס׳ (מלכים א׳ י״ח ל׳), רש״י, רד״ק. ומלבי״ם מבאר שהציב ציון לאות על נצחון זה ועליו צורת יד, לציון ידו החזקה אשר הראה במלחמה זו.
7. תרגום יונתן, אברבנאל, מצודת דוד.
8. מהר״י קרא, מצודת דוד.
9. לפי שהיה שם המזבח ואהל מועד תחילה כשבאו לארץ, ואף על פי שעתה היה בנוב, היו מכבדים מקום אהל מועד בגלגל והיו זובחים שם בשעת היתר הבמות, רד״ק.
תרגום יונתןילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״גאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יג) וַיָּבֹ֥א שְׁמוּאֵ֖ל אֶל⁠־שָׁא֑וּל וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ שָׁא֗וּל בָּר֤וּךְ אַתָּה֙ לַֽיהֹוָ֔הי״י֔ הֲקִימֹ֖תִי אֶת⁠־דְּבַ֥ר יְהֹוָֽהי״יֽ׃
And Samuel came to Saul; and Saul said to him, "Blessed are you to Hashem. I have performed the commandment of Hashem.⁠"
תרגום יונתןר״י קרארלב״גאברבנאלמצודת דודמקראות שלובותעודהכל
וַאֲתָא שְׁמוּאֵל לְוַת שָׁאוּל וַאֲמַר לֵיהּ שָׁאוּל בְּרִיךְ אַתְּ קֳדָם יְיָ קָיְמִית יַת פִּתְגָמָא דַיְיָ.
ברוך אתה לי״י – אינו אומר שבירכו ממש אלא שאל בשלומו.
ויבא שמואל אל שאול עד לזבח לי״י אלהיך בגלגל – והנה אפשר שחשב שאול שאם יזבחו לי״י מן השלל ההוא לא יקשה בעיני הש״י אחר שאינם נהנים בשללם ולחולשת ההתנצלות הזה יחסו אל העם ועוד חשב כי מפני שלא צוה להחרים מלך עמלק ועמו שיוכל להציל מלכם וזהו אמרו ואביא את אגג מלך עמלק ואת עמלק החרמתי.
וספר שבא שמואל אל שאול ושיצא שאול לקראתו כדי לקבלו ולכבדו, ואמר לו ברוך אתה להשם הקימותי את דבר השם רוצה לומר האל יתברך יברך אותך לפי שהקימותי דברו שדברת אלי והזכות הזה תלוי בך.
אל שאול – כשבא שאול אל הגלגל.
ברוך אתה לה׳ וכו׳ – רצה לומר: ה׳ יברך אותך, לפי שקיימתי דבר ה׳ אשר צויתני, והזכות הזה באה על ידך.
וַיָּבֹ֥א שְׁמוּאֵ֖ל אֶל-שָׁא֑וּל אל הגלגל1, וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ שָׁא֗וּל בָּר֤וּךְ אַתָּה֙ לַֽיהוָ֔ה ה׳ יברך אותך2, לפי שֶׁהֲקִימֹ֖תִי אֶת-דְּבַ֥ר יְהוָֽה שדברת אלי, והזכות הזו באה על ידך3:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. ארבנאל, מצודת דוד. ואפשר שחשב שאול שאם יזבחו לה׳ מן השלל, לא יקשה בעיני השי״ת כיוון שאינם נהנים בשללם, רלב״ג.
תרגום יונתןר״י קרארלב״גאברבנאלמצודת דודמקראות שלובותהכל
 
(יד) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל וּמֶ֛ה קֽוֹל⁠־הַצֹּ֥אן הַזֶּ֖ה בְּאׇזְנָ֑י וְק֣וֹל הַבָּקָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ׃
And Samuel said, "What then is the bleating of the sheep in my ears and the lowing of the oxen which I hear?⁠"
תרגום יונתןאברבנאלמצודת דודמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר שְׁמוּאֵל וְאִלוּ קַיֵמְתָּא וּמֶה קַל עֲנָא הָדֵין בְּאוּדְנַי וְקַל תּוֹרַיָא דַאֲנָא שְׁמַע.
ושמואל אמר ומה קול הצאן הזה באזני וקול הבקר וגו׳? כי כאשר שמע זה שמואל ידע באמת שהביאו מהשלל ושבזה היה עליו החטא.
ומה קול – רצה לומר: ואם קיימת דבר ה׳, מה הוא קול הצאן וכו׳, האם המה מעמלק.
וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל, אם אכן קיימת את דבר ה׳1, וּמֶ֛ה קֽוֹל-הַצֹּ֥אן הַזֶּ֖ה בְּאָזְנָ֑י וְק֣וֹל הַבָּקָ֔ר אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י שֹׁמֵֽעַ? האם הם מעמלק?2:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד. ושמואל ידע את האמת שהביאו מהשלל, אברבנאל.
תרגום יונתןאברבנאלמצודת דודמקראות שלובותהכל
 
(טו) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל מֵעֲמָלֵקִ֣י הֱבִיא֗וּם אֲשֶׁ֨ר חָמַ֤ל הָעָם֙ עַל⁠־מֵיטַ֤ב הַצֹּאן֙ וְהַבָּקָ֔ר לְמַ֥עַן זְבֹ֖חַ לַיהֹוָ֣הי״י֣ אֱלֹהֶ֑יךָ וְאֶת⁠־הַיּוֹתֵ֖ר הֶחֱרַֽמְנוּ׃
And Saul said, "They have brought them from the Amalekites, for the people spared the best of the sheep and of the oxen to sacrifice to Hashem your God; and the rest we have utterly destroyed.⁠"
תרגום יונתןילקוט שמעונירד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר שָׁאוּל מֵעַמַלְקָאָה אַיְתִיאוּנוּן דְחַס עַמָא עַל שְׁפַר עָנָא וְתוֹרֵי בְּדִיל לְדַבָּחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ וְיַת שְׁאַר מוֹתָרָא גַמַרְנָא.

רמז קכב

ויאמר שאול מעמלקי הביאום – שנו רבותינו פרת חטאת ר׳ אליעזר אומר אינה נקחת מן הנכרים וחכמים מכשירין. יתיב ר׳ אמי ור׳ אסי אקילעא דר׳ יצחק נפחא פתח חד מנייהו ואמר וכן היה ר׳ אליעזר פוסל בכל הקרבנות כולן. פתח אידך ואמר מאי אותיבו ליה חברייא לר׳ אליעזר כל צאן קדר יקבצו לך וגו׳ (ישעיהו ס׳:ז׳) יעלו על רצון מזבחי (ישעיהו ס׳:ז׳). אמר ליה ר׳ אליעזר משם ראיה כלם גרים גרורים הם לעתיד לבא. א״ר יוסף מאי קראה כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם י״י (צפניה ג׳:ט׳). אמר ליה אביי דילמא מע״ז הוא דהדרי בהו, אמר ליה לעבדו שכם אחד (צפניה ג׳:ט׳) כתיב, ת״ש ויאמר שאול מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן מאי מיטב דמי מיטב, ומאי שנא מיטב כי היכי דניקפץ עליה זבינא. ת״ש ויאמר ארונה אל המלך יקח ויעל אדוני המלך הטוב בעיניו ראה הבקר לעולה והמורגים וכלי הבקר לעצים (שמואל ב כ״ד:כ״ב), א״ר יוסף ארונה גר תושב היה, מאי מורגים אמר עולא מטה של טובל כו׳ א״ר יהודה עיזא דקורקסא דריישא. א״ר יוסף מאי קראה הנה שמתיך למורג חרוץ חדש (ישעיהו מ״א:ט״ו). רבי אושעיא בעי משיבין דבר שהוא להבא על דבר לשעבר. רבי בון בעי משיבין דבר שיצר הרע בטל על דבר שיצר הרע קיים.
למען זבוח – לא חמלו עליהם להנאתם, אלא למען זבוח לי״י שהיה עמהם במלחמה.
ואמר: אלהיך – לכבוד שמואל, להגדיל מעלתו, כי כל מה שיגדל האדם ראוי לומר עליו: אלהיו, אלהיך. וכן היו הנביאים אומרים: י״י אלהי, וכן אמר בחטא הנשיא: מכל מצות י״י אלהיו (ויקרא ד׳:כ״ב).
והיתה תשובתו בשני דברים, האחד מפאת הפועל, והוא שחמל העם ולהם היה החטא ולא לו, השני מפאת התכלית, שלא עשו זה לשלול שלל ולבוז בז כי אם לזבוח להשם וגו׳, והביא ראיה שלא כוונו לשלול מאשר כל היתר החרימו ולא חמלו כי אם על מה שצריך לזבוח להשם, והוא ממה שיורה היות התכלית אלהי כמו שזכר, ואמר להשם אלהיך כדי לכבד את שמואל, רוצה לומר לאלוה אשר הוא היה מתבודד בו:
מעמלקי הביאום – רצה לומר: הן אמת מעמלק הובא, ועם כל זה אין רע, כי מה שחסו על מבחר הצאן, היה למען יזבחום לה׳, ולא להחזיק לעצמן, ולזה לא יכולתי למחות בידם, כי אמרו שעוד למצוה יחשב.
ואת היותר – הדברים שאינם ראוים לזבוח, החרמנו.
אשר חמל העם התנצל בשני דברים,
א. מצד הפועל שהעם חמל ולהם יתיחס מעשה זאת,
ב. מצד התכלית שלא כוונו לשלול שלל רק למען זבח זבח והראיה כי היותר שאין ראוי לזבח החרמנו – ובלשונו גלה גם פרי מחשבותיו שחשב שדבר זה להחריב את הכל אינו ראוי וישר וע״כ אמר כי חמל העם (כנ״ל ט׳) רק שייחס זה אל העם והנה בזה יש טעם ג׳ שלא נתקבלה תשובתו כי מתנאי התשובה היא החרטה והווידוי, והוא לא התחרט כי לא הכיר חטאו כלל ולא התודה כי הכחיש והתנצל בדברי שקר.
ואת היותר – יש לפי דעתי הפרש בין שאר ויותר, שהראשון הוראתו השארה מועטת והשני השארה מרובה, וכן יתר הבז (פ׳ מטות), וכן כאן המעט השארנו והמרובה החרמנו, א״כ אין מקום לקצוף עלי; וזהו לשון הרף ששמואל משיבו, כלו׳ חדל מהתנצלותך לאמר שהיותר החרמתם והמעט הנחת לעם שישאירו.
וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אכן1 מֵעֲמָלֵקִ֣י הֱבִיא֗וּם העם, ואולם אין בכך שום דבר רע2 על אֲשֶׁ֨ר חָמַ֤ל הָעָם֙ עַל-מֵיטַ֤ב הַצֹּאן֙ וְהַבָּקָ֔ר, כי לא להנאתם עשו זאת אלא3 לְמַ֥עַן זְבֹ֖חַ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ4, שהיה עמהם במלחמה5, ולכן לא יכולתי למנוע בעדם, כי אמרו שלמצוה יחשב להם הדבר6, וְאֶת-הַיּוֹתֵ֖ר מה שלא ראוי היה לזבוח7 הֶחֱרַֽמְנוּ: ס
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. רד״ק, מצודת דוד.
4. ואמר ״אלהיך״ לכבוד שמואל, להגדיל מעלתו, כי כל מה שיגדל האדם ראוי לומר עליו אלהיו אלהיך, וכן היו הנביאים אומרים ״ה׳ אלהי״ וכן אמר בחטא הנשיא ״מכל מצות ה׳ אלהיו״, רד״ק, אברבנאל.
5. רד״ק.
6. מצודת דוד.
7. מצודת דוד. מלבי״ם מבאר כי שאול הצדיק את המעשה, הן בגלל עושה המעשה (העם), והן בגלל התכלית (הקרבת קרבן לה׳), ולא הבין שחטא ולכן לא התחרט ולא חזר בתשובה על העניין ונענש.
תרגום יונתןילקוט שמעונירד״קאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(טז) וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל⁠־שָׁא֔וּל הֶ֚רֶף וְאַגִּ֣ידָה לְּךָ֔ אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהֹוָ֛הי״י֛ אֵלַ֖י הַלָּ֑יְלָה [וַיֹּ֥אמֶר] (ויאמרו) ל֖וֹ דַּבֵּֽר׃
Then Samuel said to Saul, "Stay, and I will tell you what Hashem has said to me this night.⁠" And he said to him, "Speak.⁠"
תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר שְׁמוּאֵל לְשָׁאוּל אוֹרִיךְ וַאֲחַוֵי לָךְ יַת דְאִתְמַלֵל מִן קֳדָם יְיָ עִמִי בְּלֵילְיָא וַאֲמַר לֵיהּ מַלֵיל.
הרף – כתרגומו: אוריך. פירוש המתן.
Stay. Like the Targum, אוֹרִיךְ meaning 'wait.'
הרף – אוריך, כלומר המתן.
ויש לומר: הנח מדבריך, כמו הרף ממני (דברים ט׳:י״ד).
ויאמרו לו דבר – כתיב: ויאמרו, רוצה לומר שאול והזקנים אשר עמו. וקרי: ויאמר, רוצה לומר שאול.
ויאמר שמואל אל שאול וגו׳. כאשר ידע שמואל שחמל שאול על הצאן והבקר ועבר על הצווי האלהי, ירד לסבת מה שנאמר לו נחמתי כי המלכתי את שאול וידע הסבה אשר בעבורה נגזר עליו העונש אשר לו פורש לו מהאל יתברך, ולזה אמר לו שמואל הרף ואגידה לך את אשר דבר השם, וענינו אצלי שלכבוד המלכות חשש לדבר בפניו הגזרה האלהית, וכמו שנאמר אחר כך (סימן הנמשך פסוק ב׳) ושמע שאול והרגני, ולכן אמר הרף רוצה לומר תן לי רשות ואגידה לך את אשר דבר השם, כי אחרי שהם דבריו אין עלי אשם לאמרם, והוא נתן לו רשות ואמר דבר.
ויאמרו לו דבר – ויאמר קרי.
הרף – מלשון רפיון.
הרף – רצה לומר: עזוב דבריך וחדל מהם, ואגידה לך וכו׳.
הרף – אחר שזה עצמו מה שמכחיש חטאו הוא עון גדול כמ״ש הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי (ירמיהו ב׳ ל״ה) לכן א״ל הרף שים יד לפה ואגידה לך וכו׳.
וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל-שָׁא֔וּל הֶ֚רֶף המתן!1 עזוב דבריך וחדל מהם2, וְאַגִּ֣ידָה לְּךָ֔ אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֵלַ֖י הַלָּ֑יְלָה, וַיֹּ֥אמֶר (ויאמרו3 כתיב) ל֖וֹ שאול דַּבֵּֽר: ס
1. רש״י. ואברבנאל ביאר תן לי רשות ואגידה לך את אשר דבר השם.
2. מצודת דוד. מלשון רפיון, מצודת ציון.
3. הכתיב ״ויאמרו״ והוא ששאול והזקנים אשר היו עמו אמרו לו ״דַּבֵּר״.
תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארד״קאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(יז) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל הֲל֗וֹא אִם⁠־קָטֹ֤ן אַתָּה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ רֹ֛אשׁ שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אָ֑תָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ֧ יְהֹוָ֛הי״י֛ לְמֶ֖לֶךְ עַל⁠־יִשְׂרָאֵֽל׃
And Samuel said, "Though you are little in your eyes, are you not head of the tribes of Israel? And Hashem anointed you king over Israel.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר שְׁמוּאֵל הֲלָא מִן שַׁרְיוּתָךְ הֲוֵיתָא שַׁיִט וְחַלָשׁ בְּעֵינֵי נַפְשָׁךְ בְּרַם זְכוּת שִׁבְטָא דְבִנְיָמִין אֲבוּךְ גָרְמָא לָךְ דִי בְעוֹ לְמֶעְבַּר בְּיַמָא קֳדָם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּדִיל כֵּן רַבְיָךְ יְיָ לְמֶהֱוֵי מַלְכָּא עַל יִשְׂרָאֵל.
ראש שבטי ישראל אתה – תרגם יונתן: שבטא דבנימין עבר בימא בריש כל עמא, כמה שנאמר: בנימין צעיר רודם (תהלים ס״ח:כ״ח).
You are the head of the tribes of Yisroel. Targum Yonatan renders, 'the tribe of Binyomin crossed the [Reed] Sea ahead of all the people, as it is said, 'Binyomin, the youngest, rules them.'1
1. Tehillim 68:28. You did not follow in Binyomin’s tradition of taking charge and leading the people without questioning the command of ‘ה. You have thus forfeited the merit by which you became king.
הלא אם קטן אתה בעיניך – כלומר הלא אם קטן היית בעיניך כשאמרת הלא בן ימיני אנכי מקטני ישראל (שמואל א ט׳:כ״א) ועתה נעשית ראש לכל שבטי ישראל.
הלא אם קטן אתה בעיניך – שאמרת: הלא מקטני שבטי ישראל וגו׳ (שמואל א ט׳:כ״א).
הלא אם קטן אתה – לפי שאמר לו שאול: אשר חמל העם (שמואל א ט״ו:ט״ו), כלומר העם חמל ולא הוא, ולא רצה למנעם. אמר לו שמואל: הלא אם קטן אתה בעיניך, כלומר אף על פי שאתה קטן בעיניך, ולא רצית להתגדל על העם ולמנעם, הלא ראש שבטי ישראל אתה, ולפיכך משחך י״י למלך עליהם, להנהיגם על הדרך הישרה ולמנעם מהעבירה, ואיך הנחת אותם לעבור על דברי י״י? לא עשו הם אלא אתה, שהיה בידך למחות ולא מחית. נראה כי רצונך וחפצך היה בדבר, וחמדת השלל ותעט אליו.
ויונתן תרגם הפסוק כן: הלא מן שריותך הויתא שיט וגו׳.
וכן אמר בדרש: כי כשעברו ישראל את הים והיו מתיראים ישראל לעבור, קפץ שבטו של בנימן והתחילו לעבור, וראו שבט יהודה והתחילו לרגמם באבנים כדי שיחזרו להם, וקפץ נחשון בן עמינדב ועבר עם כל שבטו ואחריו כל ישראל, וסמכו על הפסוק הזה: שם בנימן צעיר רודם (תהלים ס״ח:כ״ח) – אל תיקרי רודם, אלא רד ים. וכתיב בתריה: שרי יהודה רגמתם וגו׳ (תהלים ס״ח:כ״ח).
אם קטן אתה – הטעם שראוי לראש שידקדק בפעולותיו כי כל העם מביטים למעשיו ולומדים מהם, וזו הוא אחת מהכונות שנתן המורה בחטא משה ואהרן.
(יז-לג) העשירי הוא להודיע שאין ראוי לעבור על מצות הש״י על ידי נביאו הלא תראה איך נענש שאול במה שעבר על דברי שמואל בדבר עמלק שהיה זה סבה להמיתו בלא עתו.
האחד עשר הוא להודיע שאין הש״י חפץ בזבחים ועולות אך רצונו שישמעו אל דבריו ולא יצטרכו אל הקרבנות כ״ש שאין רצונו שיחטא האדם למען מצא מה שיזבח ממנו לי״י כמו הענין במה שעשה שאול וישראל במה שלקחו משלל עמלק כי שמוע בקול השם יתברך הוא יותר טוב מהקרבת זבח כמו שאמר הנה שמוע מזבח טוב.
השנים עשר הוא בדעות והוא להודיע על צד הרמז מאי זה צד בא החסרון בקסם ותרפים והוא דבר עמוק מאד לפי מה שהתבאר מדברינו בשני מספר מלחמות י״י.
השלשה עשר הוא בדעות והוא להודיע עוצם אבירות לב שמואל וגבורתו עד שלא ירא מלדבר קשות כאלה לשאול עם היותו מלך והרג אגג בדרך אכזריות באופן הנזכר פה לשלם לו מדה כנגד מדה ולמלאת מצות הש״י כי אלו התכונות ראוי שתהיינה לנביא ר״ל שלא יירא משום אדם אך יכנע למלאת מצות השם בכל עוז.
ואז התחיל לספר דברי השם ואמר הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה, רוצה לומר במה שאמרת כי חמל וגו׳, שאתה מלך והיה ראוי לך למחות בידם, ואמר שהיו לו שתי רשויות. האחד מהיות מלך העם, כי עם היותו בעיניו קטן הנה במה שהוא מלך הוא ראש שבטי ישראל ומנהיגם, וזה אף על פי שיהיה מובחר מידי העם כמלכי הגוים, כל שכן שיתחבר לו סבה שנית והוא וימשחך השם למלך על ישראל, רוצה לומר שאם היה מלך נבחר מהעם היה מתפייס מהם ומסביר פנים להם, כמו שכתבתי במלך הנבחר מהעם, אבל האל יתברך בחר בך לא העם, וזהו וימשחך השם, ואחרי אשר אתה מלך ואתה נמלך ונמשח מהאל יתברך לא מהעם אם כן למה חששת לדברי העם ולא לדברי האל יתברך ולמצותו? והמתרגם פירש שהיה ראש שבט בנימין קודם המלכות, ועוד שמשחו השם למלך על כל ישראל, ומה שפירשתי הוא היותר נכון. עוד הביא הנביא טענה אחרת והוא שהצווי לא היה לעם כי אם אליו בלבד, ואם כן איך התנצל עם מה שעשה העם?
אם קטן אתה בעינך – אף אם בעיני עצמך נחשב אתה לקטן, מכל מקום הלא אתה הראש המולך על כל שבטי ישראל, ולא זו בלבד שהם המליכו אותך, אלא שגם ה׳ משחך למלך, ואם כן ידך תקיפה עליהם, ומדוע אם כן לא מחית בידם.
הלוא – נגד מ״ש כי חמל העם, כאילו לא עצר כח נגד העם א״ל הלא כו׳ ראש שבטי ישראל אתה ועקר המעשה תתיחס אליך, וגם א״ל שהיית ירא מהם כי וימשחך ה׳ למלך אינך כמלך הנבחר מהעם אשר ימשך אחר דעתם כי ה׳ משחך.
וישלחך – ונגד מ״ש שרצה להקריבם לקרבן הלא היה לך לחשב בחינת השולח שהוא ה׳ ובחינת השליחות שא״ל לך והחרמתה את החטאים וכו׳ ולא היה ראוי לך לשנות בו דבר, כי התנה שתלחם בו עד כלותם אתם – ורצה לומר שכל שתהיה הפעולה גדולה יותר כן יותר ראוי לדקדק בכל פרטי עשייתה, והפעולה תגדל אם מצד עצמה, אם מצד המצוה, או מצד הפועל, ושלש אלה נקבצו באו בפעולה הזאת, נגד הפועל אמר הלא ראש שבטי ישראל אתה, ונגד המצוה אמר וישלחך ה׳, ונגד הפעולה אמר ויאמר לך וכו׳, ובפרט שפעולה זו תנאי אל מלכותך וזה שכתוב וימשחך ה׳ למלך כמ״ש בפסוק א׳, ומ״ם כלותם על הפעול, וכפל כלותם אותם היינו שיכלו לגמרי.
הלא אם קטן וגו׳ – אם בכל דבריך אתה מתנהג כהדיוט ולא כמלך, במה שהוא מצות ה׳ היה לך לזכור כי ראש שבטי ישראל אתה, לא לבטל דעתך מפני דעת העם.
וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל הֲל֗וֹא אִם-קָטֹ֤ן אַתָּה֙ בְּעֵינֶ֔יךָ שהינך מחשיב עצמך לקטן1, ולכן לא רצית להתגדל על העם ולמנעם2, הלא רֹ֛אשׁ שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל אָ֑תָּה3! ולא זו בלבד שישראל המליכו אותך4, אלא וַיִּמְשָׁחֲךָ֧ יְהוָ֛ה בעצמו5 לְמֶ֖לֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵֽל, אם כן למה חששת לדברי העם ולא לדברי האל יתברך ולמצותו?!⁠6 באשר ציוה אותך ולא את העם?!⁠7 ובעוד ידך תקיפה עליהם, מדוע לא מחית בידם?!⁠8 אין זה אלא שרצונך וחפצך היה בדבר9:
1. מצודת דוד. כפי שאמרת: ״הלא מקטני שבטי ישראל וגו׳⁠ ⁠⁠״ (פרק ט לעיל פס׳ כא), מהר״י קרא.
2. רד״ק.
3. תרגם יונתן: ״שבטא דבנימין עבר בימא בריש כל עמא״, (שבט בנימין עבר בים לפני כל העם), כמו שנאמר ״בנימין צעיר רודם״ (תהלים סח כח), רש״י. וכן אמר בדרש כי כשעברו ישראל את הים והיו מתיראים ישראל לעבור, קפץ שבטו של בנימן והתחילו לעבור, וראו שבט יהודה והתחילו לרגמם באבנים כדי שיחזרו להם, וקפץ נחשון בן עמינדב ועבר עם כל שבטו ואחריו כל ישראל, וסמכו על הפסוק הזה ״בנימן צעיר רודם״ אל תיקרי רודם אלא רד ים וכתיב לאחר מכן ״שרי יהודה רגמתם וגו׳ ״, רד״ק.
4. מצודת דוד.
5. מצודת דוד.
6. אברבנאל.
7. אברבנאל.
8. מצודת דוד.
9. רד״ק.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יח) וַיִּשְׁלָחֲךָ֥ יְהֹוָ֖הי״י֖ בְּדָ֑רֶךְ וַיֹּ֗אמֶר לֵ֣ךְ וְהַחֲרַמְתָּ֞ה אֶת⁠־הַֽחַטָּאִים֙ אֶת⁠־עֲמָלֵ֔ק וְנִלְחַמְתָּ֣ ב֔וֹ עַ֥ד כַּלּוֹתָ֖ם אֹתָֽם׃
And Hashem sent you on a journey, and said, 'Go and utterly destroy the sinners the Amalekites, and fight against them until they are consumed.'
תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְשַׁלְחָךְ יְיָ בְּאוֹרְחָא וַאֲמַר אֱזֵיל וּתְגַמַר יַת חַיָבַיָא יַת דְבֵית עֲמָלֵק וְתַגִיחַ קְרָבָא בְהוֹן עַד דִתְשֵׁיצֵי יַתְהוֹן.
עד כלותם אותם – העם אשר אתך יכלו אותם.
Until they destroy them. The people who are with you will destroy them.
בדרך – בדרך אחר ולא הברורה.
עד כלותם – כלות ישראל את בני עמלק. ואם תאמר ויהי בהוציאם אותם, אף זה מ״ם נופל.
עד כלותם אותם – עד כלות ישראל אותם. ותהיה מ״ם כלותם על הפועל, או תהי׳ על הפעול, ותהיה מלת אותם הבאה אחריו תוספת ביאור.
עד כלותם אותם – פירוש: עד כלותם העם אותם.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וזה שכתוב וישלחך השם בדרך, ויאמר לך והחרמת וגו׳ עד כלותם אותם, רוצה לומר וישלחך השם בסבת הדרך אשר עמלק שם לישראל בעלותם ממצרים, ויהיה אם כן בי״ת בדרך בי״ת הסבה, וישלחך השם בסבת הדרך שזכר למעלה ואמר לך שתחרים את עמלק עד כלותם, והוא רמז לשלא ישלח ידו בדבר משללו אבל יכלה את עמלק, שהכליון הוא באשר יחרימו את כל אשר לו כמו שזכר.
וישלחך – הלא ה׳ שלחך בדרך הזה, וציוך להחרימם.
את החטאים – א״כ סבת השמדת עמלק היה מפני חטאיהם המרובים ורוע לבם אשר לא ירא שום אלוה (סוף כי תצא), וכן באגג הוא אומר שחרבו שכלה נשים רבות (ל״ב), ואם השמידם ע״י אש וגפרית כמו סדם ועמרה לא היה איש פוצה פה על משפט ה׳, עתה בחר בישראל לעשות בעמלק חרון אפו, ובזה ילמדו צדק ולא ירעו מעשיהם פן כמקרה עמלק גם הם יקרם, וכן ביושבי כנען המלאים כל תועבה (סוף אחרי מות) היו ישראל שבט אף ה׳.
וַיִּשְׁלָחֲךָ֥ יְהוָ֖ה בְּדָ֑רֶךְ1 הזו, וציוה אותך להחרימם2, וַיֹּ֗אמֶר לֵ֣ךְ וְהַחֲרַמְתָּ֞ה אֶת-הַֽחַטָּאִים֙ החוטאים, אֶת-עֲמָלֵ֔ק, וְנִלְחַמְתָּ֣ ב֔וֹ עַ֥ד כַּלּוֹתָ֖ם כלות העם אשר איתך3 אֹתָֽם את עמלק4:
1. אברבנאל ביאר וישלחך ה׳ בסיבת הדרך, אשר עמלק שם לישראל בעלותם ממצרים.
2. מצודת דוד.
3. רש״י, רד״ק, רי״ד.
4. מהר״י קרא.
תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(יט) וְלָ֥מָּה לֹֽא⁠־שָׁמַ֖עְתָּ בְּק֣וֹל יְהֹוָ֑הי״י֑ וַתַּ֙עַט֙ אֶל⁠־הַשָּׁלָ֔ל וַתַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽהי״יֽ׃
Why then did you not heed the voice of Hashem, but flew upon the spoil, and did that which was evil in the sight of Hashem?⁠"
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״ירד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
קצף על לקיחת שלל ומלקוח במלחמה – במדבר ל״א:ט״ו-י״ז, יהושע ז׳:י״א
וּלְמָא לָא קַבֵּלְתָּא לְמֵימְרָא דַייָ וְאִתְפְּנֵיתָא עַל בִּזְתָא וַעֲבַדְתָּא דְבִישׁ קֳדָם יְיָ.
ותעט – כמו: ותעף, לשון עיט (בראשית ט״ו:י״א).
You rushed. Meaning 'וַתַּעַף' [you flew], an expression related to 'עַיִט' [birds of prey].⁠1
1. Bereshit 15:11.
ותעט – כבר פירשנו המלה הזאת שהיא כמו ותסר או ותטה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ומאחר שהצווי לך לבדך היה, אם כן למה לא שמעת בקול השם אשר דבר אליך? וזה יורה שאתה בעצמך עשית הרעה הגדולה הזאת ולא העם, ותעט אל השלל, רוצה לומר במה שהוא שלל ולא לתכלית הזבח כמו שאמרת, ותעש הרע בעיני השם, כלומר שלא יחשוב שיבחר האל באותו זבח אבל יחרה בו אפו. הנה אם כן שמואל השיב לשתי הטענות שעשה שאול, אם למה שאמר שחמל העם, השיבו ראש שבטי ישראל אתה וימשחך השם למלך ויאמר לך והחרמת וגו׳ ולמה לא שמעת בקול השם, ולשנית שאמר לזבוח להשם אלהיך, השיבו שאינו כן אבל שעטה ולקח אותו לשלל ומפני חמדה ולא לתכלית הזבח, וזהו ותעט אל השלל ותעש הרע וגו׳ והנה לא דבר שמואל מענין אגג לפי שכמו שאמרתי האל יתברך לא הודיעו חטא שאול בבירור, אבל הודיעו שנחם מהמליכו אותו ואמר לו העונש אשר יגזור עליו ומדברי שאול ידע שמואל מה היה החטא, ולפי ששאול דבר לבד במה שחמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבוח להשם ולא דבר מאגג כלל, לכן היתה תשובת שמואל על זה לבד:
ותעט – ענין פריחה, כמו: ויעט בהם (שמואל א כ״ה:י״ד), ורוצה לומר מהירות ההליכה.
ולמה לא שמעת – להחרימם מכל וכל, ורצה לומר, היתכן בעבור דברי העם לא שמעת בקול ה׳.
ותעט אל השלל – כי על שלא מחית בהעם, הרי הוא כאלו אתה בעצמך מהרת לקחת השלל וכו׳.
ולמה – ונגד זה חטאך משולש,
א. למה לא שמעת בקול ה׳ המצוה, כי מצות ה׳ יבדלו ממצות בני אדם שדי אם ימלא תכלית העקרי המכוון, הגם שלא ידקדק בפרטי המעשים ובאמצעיים, כל שהשלים התכלית די, באשר תכלית מצות בני אדם ידוע לא כן במצות ה׳, אשר גם הפרטיים והאמצעיים המה תכליות מכוונות לעצמם, שהוא שישמע בקול ה׳, כפי מה שצוה בכל פרט ופרט, לא יוסיף ולא יגרע דבר, ולא יתחכם כי עמד על תכליתם, ויוכל לעשותם באופנים אחרים, כי אז לא שמע בקול ה׳ כפי מה שצוהו והנה לפי מחשבתך שהתכלית הוא לנקום בעמלק ולהשחיתו כבר מלאת המצוה כפי דעתך. אבל באמת מי עמד בסוד ה׳ ואם חסרת אף שמץ מנהו מפרטי המצוה לא עשית מצוה כלל, ועל זה אמר למה לא שמעת בקול ה׳,
ב. מצד הסבה שהניעה אותך לשנות דבריו שהוא ותעט אל השלל למען בצוע בצע וזה גרעון גדול בהפועל, כי יצר חמדת הרכוש הטה לבך ממצות ה׳,
ג. ותעש הרע בעיני ה׳ שבזה הפעולה בכללה פגול היא לא תרצה כי המגרע ממצות ה׳ לא יחשב שעשה על כל פנים חלק מן המצוה, רק גם הקצת שעשה הוא רע בעיני ה׳ ועון בעיניו כמו מי שילבש ג׳ ציציות וג׳ פרשיות בתפילין, שהיא עבירה שעבר על לא תגרע ולא קיים מצוה כלל.
ותעט אל השלל – ע״ד יען לא האמנתם בי, הראיתם בעצמכם כאילו לא האמנתם; אף כאן צריכים אנו לומר שאמת היו דברי שאול שהעם רצה לקחי מהשלל (כ״א, כ״ד), ושאול חטא במה ששמע בקולם וגם בזה שהביא עמו המלך להתפאר בו, רק אחר שהניח לעם שיעשו, כאילו עשה הוא בעצמו, וכאילו עט הוא בעצמו אל השלל.
וְלָ֥מָּה לֹא-שָׁמַ֖עְתָּ בְּק֣וֹל יְהוָ֑ה להחרימם מכל וכל? ובזה שלא מחית בעם הרי כאילו1 וַתַּ֙עַט֙ שסרת2, ומהרת אתה בעצמך3 אֶל-הַשָּׁלָ֔ל, וַתַּ֥עַשׂ ועשית בכך הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה, ואל תחשוב שיבחר ה׳ בזבח שעשיתם4, כי לפיגול יֵחָשֵׁב5: ס
1. מצודת דוד.
2. רד״ק.
3. מצודת דוד, מצודת ציון.
4. אברבנאל.
5. ופירט כאן שחטאו היה משולש, ראשית בזה שלא שמע לקול ה׳, כי זו תכלית המצוה שישמע לקול ה׳ בלי להוסיף או לגרוע מדבריו, שנית החטא בזה שיצר חמדת הרכוש הטה אותך מלשמוע לדבר ה׳, ושלישית שכל המצוה היא כפיגול, כי המגרע ממצוות ה׳ לא נחשב שעשה אפילו חלק מהמצוה, מלבי״ם.
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״ירד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כ) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל⁠־שְׁמוּאֵ֗ל אֲשֶׁ֤ר שָׁמַ֙עְתִּי֙ בְּק֣וֹל יְהֹוָ֔הי״י֔ וָאֵלֵ֕ךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁר⁠־שְׁלָחַ֣נִי יְהֹוָ֑הי״י֑ וָאָבִ֗יא אֶת⁠־אֲגַג֙ מֶ֣לֶךְ עֲמָלֵ֔ק וְאֶת⁠־עֲמָלֵ֖ק הֶחֱרַֽמְתִּי׃
And Saul said to Samuel, "Yes, I have heeded the voice of Hashem, and I have gone the way which Hashem sent me. I have brought Agag the king of Amalek and have utterly destroyed the Amalekites.
תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר שָׁאוּל לִשְׁמוּאֵל דְקַבְּלִית לְמֵימְרָא דַייָ וַאֲזָלִית בְּאוֹרְחָא דְשַׁלְחַנִי יְיָ וְאַיְתֵיתִי יַת אֲגָג מַלְכָּא דַעֲמָלֵק וְיַת עֲמַלְקָאָה גַמְרִית.
אשר שמעתי בקול י״י – זה אשר אמר שאול היה הפסק לדברי שמואל, כי עדיין לא השלים דבריו, ולא אמר לו עדיין מה שדבר אליו י״י הלילה, שאמר לו: נחמתי, והוא שאמר לו שמואל בסוף הענין: כי מאסת את דבר י״י וימאסך ממלך (שמואל א ט״ו:כ״ג). אבל כשאמר לו שמואל: ולמה לא שמעת (שמואל א ט״ו:י״ט), הפסיק שאול את דבריו ואמר: אשר שמעתי.
ופירושו: כן שמעתי בקול י״י. ויש לפרשו כמשמעו, כמו שתתפרש מלת אשר בכל מקום, שהוא טעם למה שקדם, וחוזר למה שאמר שאול תחילה: הקימותי את דבר י״י (שמואל א ט״ו:י״ג). אמר עוד: אמת אמרתי כי הקימותי את דבר י״י (שמואל א ט״ו:י״ג), אשר שמעתי בקול י״י ואלך בדרך אשר שלחני.
ואביא את אגג – כלומר אם לא המיתיו עם האחרים, לא שלחתיו לנפשו כי הנה הביאותיו ויומת.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ושאול השיב לדבריו אשר שמעתי בקול השם, רוצה לומר איך תאמר ולמה לא שמעת בקול השם כי הנה אני שמעתי בקול השם, והצווי לא היה בעצם וראשונה כי אם על עמלק ועמו לא על הבעל חי, כי עמלק היה החוטא והוא אשר בא להלחם בישראל לא הצאן והבקר וזהו ואלך בדרך אשר שלחני השם, ואמר שעשה מעשה המלכים להביא את אגג מלך עמלק חי כדי לבזותו, ואת עמלק החרמתי, כי המלכים זה דרכם להחרים העמים ולהביא מלכם בחבלי עוני וברזל, כמו שהיו למלך בזק (שופטים א׳ ז׳) שבעים מלכים מלקטים תחת שולחנו.
אשר שמעתי – רצה לומר: לא כאשר תאמר אתה, כי אשר שמעתי בקול וכו׳.
ואביא – רצה לומר: עם שלא הרגתיו, מכל מקום לא שלחתיו לנפשו, רק הביאותיו, והנה בידי להרגו בכל עת.
ויאמר שאול שאול עמד על דעתו ויתוכח על דבר שמואל אם במ״ש שלא קיים מצות ה׳ כלל ע״ז השיב כי הלא קיים עקר המצוה לפי תכליתה שהיה להשחית את עמלק, ובזה לא שינה דבר, בין באמצעיים, ועל זה אמר אשר שמעתי בקול ה׳ ואלך בדרך אשר שלחני ה׳ בין תכלית המבוקש,
כי ואביא את אגג שזה סימן הנצחון הכללי שתפשו את מלכם חי להמיתו בארץ ישראל,
ואת עמלק החרמתי שזה היה תכלית המבוקש.
ותוך כדי דיבורו של שמואל הִפְסִיקוֹ שאול1, וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל-שְׁמוּאֵ֗ל הדברים אינם כפי שאתה אומר2, כי כן קיימתי את הציווי האלהי3 בַּאֲשֶׁ֤ר כן4 שָׁמַ֙עְתִּי֙ בְּק֣וֹל יְהוָ֔ה, וָאֵלֵ֕ךְ בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁר-שְׁלָחַ֣נִי יְהוָ֑ה כי עמלק היה החוטא והוא אשר בא להילחם בישראל ולא הצאן והבקר5, ואפילו שלא הרגתי את אגג, מכל מקום לא שילחתי אותו לנפשו6 וָאָבִ֗יא כי הבאתי אֶת-אֲגַג֙ מֶ֣לֶךְ עֲמָלֵ֔ק הנה, ובידי להרגו בכל עת7, ואכן יומת8, ועשיתי כדרך שעושים המלכים המנצחים, להשפיל את האויב9 וְאֶת-עֲמָלֵ֖ק העם העמלקי כן הֶחֱרַֽמְתִּי שזה היה תכלית ציווי ה׳10:
1. רד״ק ואברבנאל בפס׳ כא׳.
2. מצודת דוד.
3. רד״ק.
4. רד״ק.
5. אברבנאל.
6. רד״ק, מצודת דוד.
7. מצודת דוד.
8. רד״ק.
9. אברבנאל.
10. מלבי״ם. כי חשב שהציווי להחרים את כל עמלק היה כדי שלא יוכל מלכם להינצל, ואחרי שהתפסו אותו כבר אין צורך להשמיד את כל רכושם, רלב״ג בפס׳ יג.
תרגום יונתןרד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כא) וַיִּקַּ֨ח הָעָ֧ם מֵהַשָּׁלָ֛ל צֹ֥אן וּבָקָ֖ר רֵאשִׁ֣ית הַחֵ֑רֶם לִזְבֹּ֛חַ לַיהֹוָ֥הי״י֥ אֱלֹהֶ֖יךָ בַּגִּלְגָּֽל׃
But the people took of the spoil, sheep and oxen, the best of the devoted things, to sacrifice to Hashem, your God, in Gilgal.⁠"
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וְאַפְרֵישׁ עַמָא מִן בִּזְתָא עָאָן וְתוֹרִין קֳדָם דְיַחְרְמוּן לְדַבָּחָא קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ בְּגִלְגָלָא.
ראשית החרם – מיטב החרם, וכן: ראשית דגנך (דברים י״ח:ד׳), כמה שנאמר: בהרימכם את חלבו ממנו (במדבר י״ח:ל׳).
ויונתן תרגם: קדם דיחרמון.
The best of that which was to be destroyed. [רֵאשִׁית] meaning the best of the ,⁠1חֵרֶם and similarly, "the best of your corn,⁠"2 as it is stated, "when you set aside the finest part of it.⁠"3 Targum Yonatan renders [רֵאשִׁית] 'before they banned it.'
1. Perhaps by his statement Shaul was indicating to Shemuel that they examined the animals to ascertain that none were Amoleikite sorcerers who had changed themselves to appear as animals [See above verse 2].–Da’as Sofrim
2. Devarim 18:4.
3. Bemidbar 18:30.
ראשית החרם – עד שלא החרימו.
ראשית החרם – מיטב החרם.
ותרגומו: קדם דיחרמון, קודם שיחרימו החשובים את הפחותים כדכתיב ואת היותר החרמנו.
ראשית החרם – פי׳ ממיטב החרם, כמו: ראשית שמנים ימשחו (עמוס ו׳:ו׳).
ויונתן תרגם לשון תחלה: קדם דיחרמון, כלומר טרם שיחרימו ויקללו, שלא יהנה אדם מהשלל, לקחו העם הצאן והבקר לזבוח לי״י לא לדבר אחר.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ואמנם ענין הצאן והבקר היה מפעל העם, כי הוא לא חשש אל הצאן ואל הבקר, והם גם הם החרימו דבר רב ומראשית החרם לקחו זה וגם לתכלית טוב לזבוח להשם בגלגל אשר שם המזבח ומשם באו למלחמה כמו שאמר, והנראה הוא ששמואל עדין לא השלים דבריו וששאול נכנס בתוך דבריו, כי כאשר אמר שמואל ולמה לא שמעת בקול השם מיד השיבו שאול אשר שמעתי בקול השם וגו׳, ועדין לא נשלמה הגזרה האלהית שאמר לשמואל:
ראשית החרם – מיטב מדבר הנחרם, כמו: וראשית שמנים ימשחו (עמוס ו׳:ו׳).
ויקח העם – ואף מהשלל לא לקחתי אני מאומה, כי אם העם לקחו, וזה לכונה טובה לזבוח לה׳.
ויקח ואם ע״מ שאמר לו כי עט אל השלל, השיב שזה לא יתיחס אליו רק אל העם, וזה שכתוב ויקח העם מהשלל – וגם זה לא היה על כוונת הבצע רק לזבוח לה׳ ולעשות בו מצוה ובאשר הוא ראשית החרם שראוי שאוצר ה׳ יובא.
וַיִּקַּ֨ח הָעָ֧ם מֵהַשָּׁלָ֛ל של עמלק צֹ֥אן וּבָקָ֖ר שהיו רֵאשִׁ֣ית מיטב1 הַחֵ֑רֶם, ועשו זאת בכוונה טובה2 לעשות מצווה3 לִזְבֹּ֛חַ לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בַּגִּלְגָּֽל, ואני לא לקחתי מאומה מן השלל4:
1. רש״י, מהר״י קרא, רד״ק, מצודת ציון.
2. אברבנאל, מצודת דוד.
3. מלבי״ם.
4. מצודת דוד.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כב) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַחֵ֤פֶץ לַֽיהֹוָה֙י״י֙ בְּעֹל֣וֹת וּזְבָחִ֔ים כִּשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל יְהֹוָ֑הי״י֑ הִנֵּ֤ה שְׁמֹ֙עַ֙ מִזֶּ֣בַח ט֔וֹב לְהַקְשִׁ֖יב מֵחֵ֥לֶב אֵילִֽים׃
And Samuel said, 'Has Hashem as great delight in burnt-offerings and sacrifices as in heeding the voice of Hashem? Behold, to obey is better than sacrifice, and to listen than the fat of rams.
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קראר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר שְׁמוּאֵל הָא רַעֲוָא קֳדָם יְיָ בְּעַלַוָן וּבְנִכְסַת קוּדְשִׁין כְּקַבָּלָא לְמֵימְרָא דַייָ הָא קַבָּלַת לְמֵימְרֵיהּ מִנִכְסַת קוּדְשִׁין טַב לַאֲצָתָא לְמִילֵי נְבִיאוֹהִי מִתְּרַב פַּטִימִין.
הנה שמוע – בקולו, טוב מזבח.
להקשיב מחלב אילים – זה מוסב על: הנה שמוע מזבח טוב, ולהקשיב, מחלב אילים.
Behold, obeying His command is better than a choice offering.⁠1
To hearken [is better] than the fat of rams. This refers to, "Behold, obeying [is better] than a choice offering, and to hearken [is better] than the fat of rams.⁠"
1. ‘ה prefers the fulfillment of His command over the offering of voluntary sacrifices.
הנה שמוע מזבח טוב – לשמוע בקולו של הקב״ה טוב מזבח.
להקשיב – בקולו טוב מחלב אילים.
מזבח טוב – יש אומרים: טוב מזבח, וכן טוב להקשיב מחלב אילים. ולא נראה לי כי מזבח נקוד בשופר עילוי המשרת לטוב, כמו כל נתח טוב ירך וכתף (יחזקאל כ״ד:ד׳) שפירשנו: טוב נתח, אף זה נראה פירושו טוב זבח ומובחר.
וכך נראה לי פירושו: החפץ לי״י מוסב לכל הפסוק, כלומר הרי חפצו של הקב״ה בלשמוע קולו יותר מזבח טוב ומעולה, שחמלת על מיטב הצאן והבקר למען זבוח לי״י (שמואל א ט״ו:ט״ו), ומוטב היה לך לשמוע בקולו להחרים הכל. ומוסב על ועתה שמע לקול דברי י״י (שמואל א ט״ו:א׳) ועל ויחמול שאול והעם על מיטב הצאן והבקר (שמואל א ט״ו:ט׳) וחפצו להקשיב על דברו יותר מאילים מובחרים מחלב כמו ומחלביהן (בראשית ד׳:ד׳), לכך מנוגן כן מזבח טוב.
החפץ ליי – כבר האריך בזה המאיר לעולם כולו (מורה נבוכים ג׳:ל״ד).
טוב – משרת לשנים ונכון גם לארבעה וחמשה, וכבר קדם לו כמו זה על אמרו תציג אותו לבד (שופטים ז׳:ה׳).
החפץ לי״י בעולות וזבחים כשמוע בקול י״י – הנה זה מבואר כי העולות והזבחים יבאו על החטאים כמו שהתבאר בתורה ולזה הוא מבואר כי הוא יותר טוב שישמר אדם מהחטא ולא יצטרך לאלו הקרבנות.
הנה שמוע – למצו׳ השם הוא טוב מהבא׳ הזבח ולהקשיב למצותיו הוא יותר מהקרבת חלב אילים על מזבח י״י.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ויאמר שמואל החפץ להשם וגו׳. הנה שמואל לא קבל טענת שאול במה שתלה האשמה בחטאת העם, לפי שכבר אמר לו שהוא היה מלך ומנהיג העם והוא היה מחויב למחות בידיהם ואליו ראוי שיוחס כל עון ופשע וחטאה, ולפי שהיה שאול מתחזק מאד בהיות הדבר נאות מפאת תכליתו ולא היה בזה עון אחרי שלקחוהו לתכלית משובח להשם, לכן השיבו החפץ להשם בעולות וזבחים כשמוע בקול השם, רוצה לומר הנה עד עתה הכחשתי מה שאמרת שלקחו צאן ובקר לזבוח ואמרתי שלא לקחו זה כי אם לשלל ומפני חמדה, ועתה אומר שאף שנודה שלקחו זה לתכלית הזבח הוא פשע על כל פנים, כי האל יותר חפץ במה שישמעו בקולו מאלף עולות וזבחים, וזה שאמר בדרך שאלה החפץ להשם בעולות וזבחים כשמוע בקול השם? באמת לא כן, כי הנה שמוע קול השם וקיום מצותו טוב מעשות הזבח, וטוב להקשיב דבריו ולקיימם מהקרבת חלב אילים על גבי מזבחו, וזה אמת שהזבחים הם תקון החטאים ויותר טוב הוא אצל השם יתברך שלא יחטא האדם משיחטא ויביא קרבן עליו, וכמו שאמר הנביא ירמיהו עליו השלום (ירמיהו ז׳ כ״ב) כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח, כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי וגו׳, וכמו שביאר הרב המורה (בפרק ל״ב חלק ג׳).
החפץ לה׳ בעלות וזבחים כשמע – מלת כשמע בכ״ף.
החפץ – ענין רצון.
להקשיב – לשמוע.
החפץ לה׳ – וכי רצון ה׳ בעולות, דומה היא כרצונו לשמוע בקולו, הלא לא כן הדבר, כי הנה לשמוע בקולו, טוב בעיניו יותר מזבח, ולהקשיב דברו, טובה לפניו מחלב אילים, וכפל הדבר במלות שונות.
ויאמר שמואל החפץ לה׳ וכו׳ מבואר אצלי (בפירוש הספרא ויקרא א׳ בפסוק לרצונו לפני ה׳) כי יש הבדל בין חפץ ובין רצון, שהחפץ הוא תכונה נפשיית, שיתאוה אל דבר ויחשוק בו מצד תאות נפשו או חשקו אל הדבר, והרצון הוא תכונה מחשביית, שהגם שאין נפשו חפצה בדבר ירצה בו מצד טוב הדבר ושלמותו מצד היושר והראוי, והנה הבאת הזבחים אינם נרצים מצד עצמם רק מצד שבם מקיים גזרת ה׳ ופקודתו כמ״ש נחת רוח הוא לפני שאמרתי ונעשה רצוני, ולפי זה לא נמצא בם חפץ, כי היה חפץ שלא יצטרך אל הקרבן, רק רצון, שכן רצה במחשבתו שיעשה רצונו, אמנם הדבר שהוא תכלית הזבח שהוא השמיעה בקול ה׳ בו חפץ ה׳ ויחשוק בו מצד עצמו, (ועמ״ש בפירוש תהלות בפסוק כי לא תחפץ זבח ואתנה) וזה שכתוב החפץ לה׳ בעלות וזבחים כשמע בקול ה׳ – רצה לומר אחר שהשמיעה בקול ה׳ שהוא תכליתו של הזבח בו יחפץ ה׳ מצד חשקו אליו והוא נחת רוח לפניו, אולם הזבח הוא רק רצונו, שבו גלה רצונו ועל ידו יראה האדם כי יעשה רצון בוראו, ואם כן עקר החפץ הוא השמיעה בקול ה׳, שהוא התכלית, וממילא הנה מבואר כי שמע מזבח טוב שהשמיעה שהוא תכלית הזבח וה׳ חפץ בו מצד עצמו, טוב יותר מן הזבח שהוא רצון סתמי בלא חפץ, ויותר מזה כי גם להקשיב [שההקשבה פחותה מן השמיעה] הוא טוב מחלב אילים שהוא המקטר מן הזבח, ואם כן איך החלפת הדבר שלא לשמוע בקול ה׳ ומצותיו שבו חפץ ה׳ כדי להקריב זבחים שתכליתם רק שישמע בקול ה׳, לא שבו ימרה פי ה׳ ובלתי שמוע בקולו ובזה הראה טעותו מ״ש שלקחו הצאן והבקר להקריב זבחים בגלגל.
וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַחֵ֤פֶץ לַֽיהוָה֙ וכי רצון ה׳1 בְּעֹל֣וֹת וּזְבָחִ֔ים כִּשְׁמֹ֖עַ כפי שרצונו שישמעו2 בְּק֣וֹל יְהוָ֑ה בקולו?! לא כן הדבר, כי3 הִנֵּ֤ה שְׁמֹ֙עַ֙ בקולו4, מִזֶּ֣בַח ט֔וֹב יותר טוב מזבח5, לְהַקְשִׁ֖יב בקולו, טוב יותר6 מֵחֵ֥לֶב אֵילִֽים, שהקרבנות באים לכפר, ועדיף לשמוע לקול ה׳ מאשר להצטרך כפרה7:
1. מצודת דוד, מלבי״ם מבאר כי יש הבדל בין רצון לחפץ, שאדם החפץ דבר הוא מתאווה לדבר, ואילו אדם הרוצה דבר לא בהכרח מתאווה לו אלא שרוצה אותו בגלל סיבה מסויימת אולם לא כתכלית, לכן הנביא מסביר לשאול כי הקב״ה אינו ״חפץ״ בקורבנות שבאים לכפר על חטאים אלא חפץ שישמעו בקולו.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. רש״י, ר״י קרא, מצודת דוד.
5. רש״י, ר״י קרא, מצודת דוד.
6. רש״י, ר״י קרא, מצודת דוד.
7. רלב״ג, אברבנאל.
מקבילות במקראתרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קראר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמנחת שימצודת ציוןמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כג) כִּ֤י חַטַּאת⁠־קֶ֙סֶם֙ מֶ֔רִי וְאָ֥וֶן וּתְרָפִ֖ים הַפְצַ֑ר יַ֗עַן מָאַ֙סְתָּ֙ אֶת⁠־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ וַיִּמְאָסְךָ֖ מִמֶּֽלֶךְ׃
For rebellion is as the sin of witchcraft, and stubbornness is as idolatry and teraphim. Because you have rejected the word of Hashem, He has also rejected you from being king.⁠"
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כב]

אֲרֵי כְּחוֹב גַבְרַיָא דְשָׁאֲלִין בְּקִיסְמָא כֵּן חוֹבַת כָּל גְבַר דִמְסָרַב עַל פִּתְגָמָא דַייָ וּכְחוֹבֵי עַמָא דְטָעוּ בָּתַר טַעֲוָתָא כֵּן חוֹבַת כָּל אֱנַשׁ דִפְצַר וּמוֹסִיף עַל מִילֵי נְבִיָא חֲלַף דְקַצְתָּא בְּפִתְגָמָא דַייָ רַחֲקָךְ מִלְמֶהֱוֵי מַלְכָּא.
כי חטאת קסם מרי וגו׳ – אמר רבי שמואל בר רב נחמן כל שהוא הולך אצל הקסם ממרא על דברו של הקב״ה. מאי טעמיא כי חטאת קסם מרי.
ואון ותרפים הפצר – גורם אף וצרה לעצמו.
כי חטאת קסם מרי – דא״ר שמואל בר נחמני כל מי שהוא הולך אצל הקוסם ממרה על דבריו של הקב״ה וגורם אף וצרה לעצמו.
כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר – וכעונש של און ותרפים, כן עונש של הפצר. ויונתן תרגם: ארי כחוב גבריא וכו׳ וכחובי עמא דטעו בתר טעותא, כן חובת כל אנש דפצר ומוסיף וכו׳.
הפצר – לשון תוספת, וכן: ויפצר בו (בראשית ל״ג:י״א), הרבה עליו דברים.
For defiance is like the sin of sorcery, and stubborness is like the sin of idolatry. And like the penalty for idolatry, so is the penalty for stubborness.⁠1 Targum Yonatan renders, 'For, as the sin of a people [who divine, so is the sin of any man who disobeys the word of Adonoy]⁠2 and as the sins of a nation who has strayed after idols, so is the sin of any person who adds [to the words of a prophet].
Stubborness. An expression adding, and similarly, "He urged [וַיִפְצַר] him,⁠"3 i.e., he spoke many words to convince him.
1. Shaul’s original sin was compared to sorcery, but his insisting on his innocence was compared to the more serious sin of idolatry; Shaul was compounding his original sin by insisting on his innocence.
2. Just as one who divines demonstrates that he removes his trust in ‘ה and looks for other means to determine his future, so does one who disobeys and rebels against the word of ‘ה indicate he removes his belief in the power of ‘ה to reward and punish (Radak).
3. Bereshit 33:11.
כי חטאת קסם מרי – כל הממרה על דברו של הקב״ה כאילו הולך אצל הקסם, כלומר כחטאת הקסם כן הממרה על דברו.
ואון ותרפים הפצר – לשון עצירה כמו ויפצר בו (בראשית ל״ג:י״א), כלומר שעוצר על דברו של הקב״ה שכל מי שפוצר על דבריו כאילו עובד לאון ותרפים.
כי חטאת קסם מרי – כתרגומו: ארי כחובת גבריא דשאלין בקסמיא כן חובת גבר דמסרב על פיתגמי אורייתא וכזובת עמא דטען בתר טעוותא כן חובת כל אינש דבצר ומוסיף על פיתגמי נבייא. כלומר כחטאת קוסם קסמים מרי המסרב לדברו וכחטאת עובד און ותרפים.
הפצר – המתחזק כנגד דברו.
וי״א כמו הבצר (זכריה י״א:ב׳), ועתה לא יבצר מהם (בראשית י״א:ו׳), לשון פחיתה, ופ״א מתחלף בבית, כמו בזר עמים (תהלים ס״ח:ל״א) כמו פזר, נשפת נשבת.
ויש לומר לשון תוספת, כמו ויפצר בו, כלומר הרבה עליהם דברים.
חטאת – דבוק, אבל ספות חטאת על חטאת (ישעיהו ל׳:א׳) קמץ.
כי חטאת קסם מרי – חסר כ״ף הדמיון, כמו: לב שמח ייטיב גהה (משלי י״ז:כ״ב). וכן תירגם יונתן: ארי כחובי גבריא דשאלין בקסמא וגו׳, כלומר כמו שחטא קסם הוא חטאה גדולה, כי הוא מסיר בטחונו מהקב״ה ונותן בטחונו בקסם, כן הוא חטאת גדולה חטאת מרי, והוא מי שמורה פי האל ואינו עושה מה שצוהו, כי אחרי שעבר על מצותו הרי הוא כופר בו ומסיר בטחונו ממנו, ואומר כי אין בידו להטיב ולהרע, לפיכך לא יירא ממנו לעבור על מצותו, והרי הוא כעובד עבודת אלילים. וכתרפים גם כן שהוא חטאת גדולה, כן הוא חטאת גדולה הפצר. והוא מי שעובר על רצון המצוה אותו כמו שפירשנו.
וימאסך – הוי״ו כוי״ו: וישא אברהם את עיניו (בראשית כ״ב:ד׳). וכן הוא הפי׳: יען מאסת דבר י״י מאסך ממלך, ר״ל מהיות מלך.
כי חטאת קסם – הוא חשוב המרי – כאדם ההולך אחרי הקסמים כך הוא הממרא על דברי הנביא, וכאדם המפציר לילך אחר האון והתרפים, והפצר הוא הפועל.
כי חטאת קסם מרי – הנה מלת המציאות היא בכח באלו הגזרות כי המכוון הוא מרי הוא הפצר אבל עכ״פ הנה הנושא מרי והפצר כלומר המרי ר״ל מרי פי השם הוא חטאת קסם שהוא עון פלילי וכן הפצר הוא און ותרפים שהוא ע״ז.
וטעם הפצר – התחזק האדם במנהגו והטפל בדעתו כמ״ש המורה (מורה נבוכים ג׳:ל״ב) להרגל ולגדולים משפטים אחרים, וכן קרה לשאול. אמנם באור זה כלו עם תת סבה וטעם בענין דוד, ימצא בגביע.
כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר – אחשוב שיהיה וי״ו ותרפים כוי״ו נרדם ורכב וסוס ואיה וענה והרצון בו ואון ותרפים כאמרו התרפי׳ דברו און והרצון בזה הוא כי מי שגורע ממצות השם בשיקיי׳ קצתה לבד הנה הוא ממרה את פיו וכן מי שמוסיף על דברי השם הוא חוטא ולזה אמר שמואל לשאול על מה שאמר אשר שמעתי בקול י״י וגומר שאע״פ שבמה שעשה קיים את דבריו הנה מרה את פיו במה שלא קיים מצותו להחרים את עמלק בכללו ושללם וענין המשל בזה לפי מה שאומר והוא כי חסרון הקסם הוא ענין דומה למרי וזה כי הקוסם יגיד מה שיגיד באמצעות שפע מה עלול מן הש״י אלא שהשפע ההוא חסר כמו שאמר ובארנו בספר מלחמו׳ י״י וחסרון השפע ההוא איננו מצד מה שיגיע ממנו כי כבר היה צודק מצד ההוא אבל החסרון הוא מצד מה שחסר להגיע ממנו ולא אוכל לפרש בזה המקום לעומק זה הענין אבל אעשה בזה הלמוד השיריי והמשליי כי הוא בלתי מזיק בזה המקום, והמשל שיהיה בכאן מרקחת מורכב מסמים רבים וידע אדם סגולות שם אחד מהסמים ההם וטבעו בשלמות הנה עדיין לא ידע פעל המרקחת ההוא כי מצד הסמים האחרים ישתנה הטבע ההוא ולא עוד אלא אפילו ידע טבע כל סם וסם מהרכבה בשלמות הנה עדיין לא יוכל לשפט באמתות על פעל המרקחת ההוא בגופותיו מה שלא ידע הצורה המתחדשת מההרכבה וכן הענין בעינו בקסם כי הכזב בו נכנס מזה הצד כמו שבארנו בספר מלחמות י״י כי לפעמים יתגלה לקוסם מה שישפע מאחד מן הפשוטים או מיותר מאחד מהם ולא יתגלה לו מה שישפע מכל אחד מהם ולא מה שישפע מכללם וזה כלו בלתי מבואר בזה המקום ולזה אמר שמואל כי חסרון הקסם הוא דומה למרי כי כמו שמה שחסר בקסם מההודעה מסיר בכללות הטוב שהיה ראוי שיגיע מההודעה ולא די בזה אלא שהרבה פעמים תהיה ההודעה החסרה סבה להגעת הרע כמו שבארנו בשני ממלחמות י״י כן הענין במי שימר׳ פי השם שיגרע ממצותו כי התועלת המכוון במצוה ההיא לא תתקיים אלא בכללה ויקרה גם כן קצתה זולת קצתה הפסד ורע תחת הטוב שכוון במצוה ההיא וזה כי הש״י צוה לעשות זאת הנקמה הנפלאה למען יוסרו שאר האנשים מהנהגת זאת המדה הפחותה ולזה רצה שלא יהנו ישראל מנכסיהם כדי שלא יביא זה לחשב כי אהבת הממון הביא לישראל לזאת המלחמה עם שבהחרמת כל שלל עמלק תועלת אחר והוא התועלת המגיע במה שצותה התורה שלא ליהנות בדבר מע״א פן יביא זה להמשך אחר ע״א אם יראה הנהנה מנכסים היות נכסיו מצליחים אולי ייחס זה למה שהגיע לו מע״א וכן הענין בנכסי עם עמלק בשוה כי בלי ספק היו דעותיהם ואמונותיהם נפסדות וכן יאמר שהאון שדברו התרפים הוא דומ׳ להפצר ההוא בהתעסק בדבר יותר מן הראוי והרצון בהוספה על מצות השם יגיע ממנה חסרון כמו הענין בהוספה שנהיה בדבור אשר יהיה באמצעות התרפים כי ההוספה ההיא תהיה סבה לטעות הנופל בהודעה המגעת באמצעותם וזה כי התרפים הוא דבר מעורר הכח הדמיוני בהתעוררותו ידמה קצת דברים צודקים כמו הענין בחלומות הצודקים והרבה דברים כוזבים ידמה עמהם ויגיע לו דמוי הדברים הצודקים משפע עליוני יגיע אל הדמיון בעת היותו מתבודד מבין שאר הכחות המגיעות המשיגות הגיע לו כמו הדברים הכוזבים מצד הדברים אשר הגיע רשומם בכח הדמיוני ויתערבו אלו הדמיונות בדמויים הצודקים ויהיה זה סבה לכזב המגיע בה דעה ההיא ולזה אמר הנביא אשר אתו חלום ידבר אתו חלום וגו׳ מה לתבן את הבר נאם י״י כי ההודעה המגעת באמצעות אלו הדמיונות תדמה לבר הבלתי נקי מהתבן מצד הכזב המתערב בה מהצד שבארנו ולזה הוא מבואר שאין לגרוע ממצות השם ית׳ ולא להוסיף עליה כי תפסד הכוונה אשר בעבורה היתה המצוה ההיא.
יען מאסת את דבר י״י וימאסך ממלך – זהו מה שנוסף לו עתה מהעונש כי במה שחטא בראשונה לא נאמר לו אלא שממלכתו לא תקום ואולם עתה אמר לו שהש״י מאס אותו מהיות מלך על ישראל וזה מורה שימי מלכותו יהיו מעטים כי הדבר הנמאס ירוחק.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ואמרו: כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר, פירשו רד״ק כדרך המתרגם, וענינו כי כחטאת הקסם שהוא חטא גדול בהסיר האדם בטחונו מהאל יתברך ונותן אותו בקסם כך הוא המרי, שאחרי שהאדם עובר על מצות השם הוא אם כן מסיר בטחונו ממנו והרי הוא כעובר על זה, וכמו חטאת האון והתרפים שהוא ע״ז, כך הוא ההפצר והוא ההעברה על דבור השם יתברך ומצותו. ורלב״ג פירש בו שהקסם הוא נעדר השפע מהשכל הפועל, ושזהו אמרו כי חטאת קסם, רוצה לומר חסרון הקסם הוא דומה למרי במה שיקים האדם מדברי השם קצתו ולא יקים קצתו, כי הוא מחסר בשפע בחסרון הקוסם, וכן און ותרפים (ע״ד זכריה י׳ ב׳ התרפים דברו און) הוא הפצר, רוצה לומר יתרון ותוספת על האמת, ושהוא כמו (תהלים ע״ו ז׳) נרדם ורכב וסוס, שהו״יו לא יוסיף שם דבר, וכן און ותרפים און התרפים, וכאלו אמר לשאול שחטא בלא תוסיף עליו ובלא תגרע ממנו, ושזהו דומה לקסם מפאת החסרון ולתרפים מפאת התוספת. ואני אחשוב בפירושו דבר אחר, שלפי ששאול היה טוען שעשה מה שראוי, וכי מה שהביא את אגג מלך עמלק חי היה הראוי לכבודו ולהודיע מעלת הנצחון, ומה שלקחו מהשלל היה לתכלית טוב לזבוח להשם, לכן השיבו שמואל שאין הדבר טוב או רע מפאת עצמו כי אם כפי מה שיסכים עם הצווי האלהי, כי יש דברים הרבה שאינם רעים מפאת עצמם כי בבחינת ההזהרה האלהית אשר הזהיר מעשותם, ובעבור זה יוחס אליו החטא והפשע במה שעבר על מצות השם, שמזה הצד היו מעשיו רעים וחטאים להשם מאד, וזה שאמר כי חטאת קסם מרי, רוצה לומר החטא והפשע אשר היה בקסם אינו מפאת עצמו, כי טוב הוא לאדם שידבק דמיונו בנבדלים ויתבודד לדעת מה יהיה באחרית הימים ואין הקסם זולת זה, ואמרו חכמינו ז״ל (פרקי אבות פרק ב׳ משנה ח׳) אי זהו חכם הרואה את הנולד, אבל חטאת הקסם הוא המרי, רוצה לומר שהאדם כשהוא קוסם קסמים ממרה את פי השם, ואון ותרפים הפצר, רוצה לומר וגם כן חטאת האון והתרפים אינו במה שיעשה האדם לדעת העתידות, כי אם במה שהאדם ההולך אחריו מפציר בו ומהרהר ועובר על דברי השם יתברך שהזהיר על הקסם והתרפים. וכאשר היה הדבר כן שמזה הצד יובחן הטוב והרע אם כן למה מאסת את דבר השם בין לעשות טוב בעיניך ובין לעשות רע למה שעברת דברו? וכפי מה שפירשתי בזה לא יחסר בכתוב כ״ף הדמיון, כי לכלל המפרשים נדחק לומר כי כחטאת הקסם כך הוא המרי, וכפי פירושי הכתוב כמשמעו, ולכך המשיך למה מאסת את דבר השם, עד שמזה הצד מאסך השם מהיות מלך על ישראל, לא מפאת המעשה בעצמו כי אם מפאת היותך עובר מצותו ודברו. ואפשר לפרש עוד וימאסך ממלך שאין זה גזרת העונש, אבל הוא גם כן מכלל החטא שזכר, יאמר למה מאסת את דבר השם? ובאמת אין זה כי אם לגובה נפשך, לפי שחשבת היותך מלך, נדמה לך שהיית יכול לעשות הדברים שלא על פי הדת, ושתוכל לדון הדברים שלא על פי התורה אשר יורוך, ולזה לא אמר כאן וימאסך השם מהיות מלך כמו שיאמר אחרי זה אבל אמר לבד וימאסך ממלך, יחזור אל דבר השם שזכר, ויהיה כאלו אמר שמאסת דבר השם וגעלת בו היה בסבת היותך מלך. או יהיה מ״ם ממלך מ״ם הזמן, יאמר שמשהיית מלך מאסת את דבר השם, כי כבר חטא בגלגל קודם לזה ומאס שם גם כן דבר השם, ועם היות המיאוס בזה המאמר, דבק בדבר השם ולא בשאול ענינם וכונתם אחת. ור׳ יוסף אלבו בספר עקרים פירש (מאמר ד׳ פרק כ״ו) הכתוב הזה באופן אחר פירש מחוור, יאמר כי החטא הוא דבר קטן בערך ההפצרה בו, כי כחטאת הקסם כך הוא המרי, וכאון ותרפים שהוא ע״ז גמורה ויותר קשה מקסם כמוהו ההפצרה, והוא מה שאמר לא חטאתי כי שמעתי בקול השם, והנה אם כן החטא בעצמו הוא כקסם וההפצר והטענות שטען עליו הוא כע״ז גמורה.
ואון – ענין דבר תוהו ושקר, כמו: התרפים דברו און (זכריה י׳:ב׳).
ותרפים – הוי״ו יתירה, כמו: נרדם ורכב (תהלים ע״ו:ז׳).
הפצר – ענין רבוי הדברים, כמו: ויפצר בם (בראשית י״ט:ג׳).
יען – בעבור.
כי חטאת קסם מרי – החטא שיש במעשה הקסם, הוא החטא בעצמו שיש בהממרה בדברי ה׳, כי כמו השואל בקסם, הסיר בטחונו מה׳, כן הממרה בדברו בעבור הסתת או יראת אדם, מסיר בזה בטחונו מה׳.
ואון ותרפים הפצר – רצה לומר: דבר התוהו והשקר שיש בתרפים, דבר התוהו ההיא בעצמה יש בהמרבה דברים, כי כמו שאף הרבה מן התרפים תוהו המה ואת כולם ישא הרוח, כן מרבית דברים לא צודקים, לתוהו נחשבו עם רבוים, ולפי שנאמר בשאול: שהסיר את האובות ואת הידעונים (שמואל א כ״ח:ג׳), אמר לו: הנה נכשלת בדומה לקוסם ולעושה התרפים, כי המרי בדבר ה׳ מיראת העם, ידמה לקוסם, וההפצר בדברים לא יועיל בם, ידמה לעושה התרפים.
יען – לזאת יען מאסת וכו׳.
כי חטאת עתה הודיע לו כי במה שהתוכח עם הנביא ויאמר לא פעלתי און בזה הוסיף פשע רבה נוסף על חטאו הקודם, א״ל דע כי חטאת קסם מרי – חטאת המרי דומה כחטאת קסם, המרי והסירוב נגד ה׳ חטאתו שוה עם חטאת הקסם, שעיקר חטאו מצד היותו בלתי תמים עם ה׳ ועם דברי נביאיו לשאול בקוסמים, כמ״ש כי העמים וכו׳ אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה׳ אלהיך נביא מקרבך וכו׳ אליו תשמעון, ולפי זה במה שמרית נגד דברי הנביא חטאת קסם, אבל ואון ותרפים הפצר שעורו ואון קסם ותרפים (מלת קסם נמשך לשתים) כן הוא און הפצר, שאם מפציר ומתחזק בדעתו ואינו מודה על פשעו, דומה כאילו הוסיף על חטאת הקסם און תרפים שהוא עובד עבודה זרה, וכן במה שאתה מפציר להחזיק בדעתך חטאך גדול מנשוא, ולכן יען מאסת את דבר ה׳ וימאסך ממלך – ותוסר מלכותך בעונך.
הפצר – עיין מ״ש למעלה י״ג:כ״א על פצירה פים, ובהיות הוראת שרש פצר בקש עשית נגד רצון אדם מכובד א״כ סוף סוף הוא נרדף לשרש מרה כמו ששני השמות מרי והפצר הם כאן נרדפים, והממרה רצון האל הוא כעובד אלוה אחר בלעדו, וקסם און ותרפים שלשתם לשון עבודה זרה.
כִּ֤י חַטַּאת החטא שיש במעשה1 -קֶ֙סֶם֙ השואל בקסמים2, הוא כמו החטא שיש בחטאו של3 מֶ֔רִי מי שממרה את דברי ה׳, כי כמו שהשואל בקסם, הסיר בטחונו מה׳, כך הממרה בדברו4, וְאָ֥וֶן והתוהו והשקר5 וּתְרָפִ֖ים שיש בעבודה זרה6 קיים באיש אשר7 הַפְצַ֑ר מתחזק כנגד דברו של הקב״ה8, ועובר על צִוּוּי9 הנביא10, ועונשם יהיה זהה11, יַ֗עַן ובגלל12 שֶׁמָאַ֙סְתָּ֙ אֶת-דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה, וַיִּמְאָסְךָ֖ ה׳ מִמֶּֽלֶךְ מלמלוך על ישראל: ס
1. רד״ק, מצודת דוד.
2. תרגום יונתן, רד״ק, מצודת דוד.
3. רד״ק, מצודת דוד.
4. רד״ק, מצודת דוד, מלבי״ם.
5. מצודת ציון.
6. מלבי״ם.
7. מצודת דוד.
8. מהר״י קרא. לשון תוספת ורבוי, רש״י, מצודת ציון. ומלבי״ם מבאר שאם מפציר ומתחזק בדעתו ואינו מודה על פשעו, דומה כאילו הוסיף על חטאת הקסם, און תרפים שהוא עובד עבודה זרה, ולכן הוכיח הנביא את שאול במה שהפציר להחזיק בדעתו. ואברבנאל ביאר שלפי ששאול היה טוען שעשה מה שראוי, ולתכלית טוב לזבוח להשם, לכן השיבו שמואל שאין הדבר טוב או רע מפאת עצמו כי אם כפי מה שיסכים עם הצווי האלהי, כי יש הרבה דברים שאינם רעים מפאת עצמם כי אם בבחינת ההזהרה האלהית אשר הזהיר מעשותם, ובעבור זה יוחס אליו החטא והפשע במה שעבר על מצות השם, וזה שאמר ״כי חטאת קסם מרי״, דהיינו החטא והפשע אשר היה בקסם אינו מפאת עצמו, אבל חטאת הקסם הוא המרי, שכאשר אדם קוסם קסמים הוא ממרה את פי השם, ״ואון ותרפים הפצר״, דהיינו, גם כן חטאת האון והתרפים אינו במה שיעשה האדם לדעת העתידות, כי אם במה שעובר על דברי השם יתברך, ואם כן החטא בעצמו הוא כקסם, וההפצר והטענות שטען עליו הוא כע״ז גמורה.
9. רד״ק.
10. רי״ד.
11. רש״י.
12. מצודת ציון.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כד) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל⁠־שְׁמוּאֵל֙ חָטָ֔אתִי כִּֽי⁠־עָבַ֥רְתִּי אֶת⁠־פִּֽי⁠־יְהֹוָ֖הי״י֖ וְאֶת⁠־דְּבָרֶ֑יךָ כִּ֤י יָרֵ֙אתִי֙ אֶת⁠־הָעָ֔ם וָאֶשְׁמַ֖ע בְּקוֹלָֽם׃
And Saul said to Samuel, "I have sinned; for I have transgressed the commandment of Hashem and your words; because I feared the people and listened to their voice.
תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר שָׁאוּל לִשְׁמוּאֵל חָבִית אֲרֵי עֲבָרִית עַל מֵימְרָא דַייָ וּבַסָרִית עַל פִּתְגָמָךְ אֲרֵי דְחֵלִית מִן עַמָא וְקַבֵּלִית לְמֵימְרֵיהוֹן.
יראתי את העם – דואג האדומי, שהיה חשוב כולם.
I feared the people. [Referring to] Do'eg, the Edomite,⁠1 who was as important as all of them.
1. He was the head of the Sanhedrin and was considered a giant in his Torah scholarship. See Maseches Sanhedrin 106b.
כי יראתי את העם – מדרש: דואג שהיה שקול ככולם.
ואת דבריך – שאמרת לי במצות י״י.
ותרגם יונתן: ארי עברית על מימרא די״י ובסרית על פתגמך.
כי יראתי את העם – כאן הודה שכדי לעשות רצון העם חמל על הבהמות הטובות ועבר על דברי הנביא.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וכאשר ראה שאול הטענה האמתית הזאת השיבו חטאתי כי עברתי את פי השם ואת דבריך כי יראתי וגו׳, רוצה לומר מזה הצד והבחינה שאמרת והוא בהעברת פי השם מודה אני לפניך שחטאתי, ובמה שאמר את פי השם ואת דבריך יורה ששאול חשד שהיה שמואל החמיר בדבר מעצמו, ושלא עבר באמת על פי השם כי אם כפי דברי שמואל, אבל שכוונת השם כבר נתקיימה במה שעשה ולכן אמר את פי השם ואת דבריך, להגיד שכפי דבריו של שמואל היה החטא לא כפי פי השם לבד, ואמר שגם זה לא עשאו כי אם אנוס ורחמנא פטרי, וזהו כי יראתי את העם וגו׳. ושמואל לא ישרה בעיניו אותה תשובה.
ואת דבריך – במה שאני מרבה דברים לסתור מאמריך ולומר אשר שמעתי וכו׳.
כי יראתי – ועל ידי זה חטאתי להמרות פי ה׳, ונמשך מזה לסתור גם דבריך.
ויאמר וכו׳ חטאתי עתה הכיר והתודה חטאו, אבל עדיין התנצל במ״ש כי יראתי את העם שסבת החטא היתה יראתו את העם ופחדו לעשות נגד רצונם.
ושאול הכיר בחטאו1, וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל-שְׁמוּאֵל֙, חָטָ֔אתִי כִּֽי-עָבַ֥רְתִּי אֶת-פִּֽי-יְהוָ֖ה וְאֶת-דְּבָרֶ֑יךָ שאמרת לי בְּמִצְוָתוֹ2, וזאת כִּ֤י יָרֵ֙אתִי֙ אֶת-הָעָ֔ם3 וָאֶשְׁמַ֖ע בְּקוֹלָֽם, ומשום שהמרתי את פי ה׳, נמשכתי לסתור דבריך4:
1. רי״ד, מלבי״ם.
2. רד״ק.
3. ובמדרש, הוא דואג האדומי שהיה חשוב ככולם, רש״י, מהר״י קרא.
4. מצודת דוד.
תרגום יונתןרש״ימיוחס לר״י קרארד״קרי״דרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כה) וְעַתָּ֕ה שָׂ֥א נָ֖א אֶת⁠־חַטָּאתִ֑י וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְאֶֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לַיהֹוָֽהי״יֽ׃
Now therefore, please, pardon my sin, and return with me, that I may worship Hashem.⁠"
תרגום יונתןרלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וּכְעַן שְׁבוֹק כְּעַן לְחוֹבִי וְתוּב עִמִי וְאֶסְגוֹד קֳדָם יְיָ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

שא – ענין מחילה.
ועתה – הואיל ואני מודה שחטאתי גם לך, לזה מחול חטאתי ושוב עמי וכו׳.
ועתה אחר שי״ל התנצלות שהייתי אנוס בדבר,
שא נא רצה לומר נגד מ״ש כי עברתי את פי ה׳ ואת דבריך, על שעברתי דבריך שא נא חטאתי – ועל שעברתי פי ה׳ שוב עמי ואשתחוה לה׳ ואבקש סליחה וכפרה.
ואשתחוה לה׳ – אשפיל עצמי עד עפר לפני משכנו להראות שלא גבה לבי מפני מלכותי ושאני מוכן לעבדו.
ושוב עמי – למשכן ה׳ שממנו יצאת לבא לקראתי.
וְעַתָּ֕ה הואיל ואני מודה שחטאתי גם לך1, שָׂ֥א מחול2 נָ֖א אֶת-חַטָּאתִ֑י וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְאֶֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה לַֽיהוָֽה לבקש סליחה וכפרה3:
1. מצודת דוד.
2. מצודת ציון.
3. מלבי״ם.
תרגום יונתןרלב״ג תועלותמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כו) וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל⁠־שָׁא֔וּל לֹ֥א אָשׁ֖וּב עִמָּ֑ךְ כִּ֤י מָאַ֙סְתָּה֙ אֶת⁠־דְּבַ֣ר יְהֹוָ֔הי״י֔ וַיִּמְאָסְךָ֣ יְהֹוָ֔הי״י֔ מִֽהְי֥וֹת מֶ֖לֶךְ עַל⁠־יִשְׂרָאֵֽל׃
And Samuel said to Saul, "I will not return with you; for you have rejected the word of Hashem, and Hashem has rejected you from being king over Israel.⁠"
מקבילות במקראתרגום יונתןמיוחס לר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר שְׁמוּאֵל לְשָׁאוּל לָא אֲתוּב עִמָךְ אֲרֵי קַצְתָּא בְּפִתְגָמָא דַייָ וְרַחֲקָךְ יְיָ מִלְמֶהֱוֵי מַלְכָּא עַל יִשְׂרָאֵל.
לא אשוב – שכבר נתחתם גזר דין.
מאסתה, וימאסך – מדה במדה.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ואמר לא אשוב עמך כי מאסת את דבר השם וגו׳, ויורה שנתמלא חמה על דבריו, רוצה לומר חשבת שהיה החטא כפי דברי ולא כפי דברי השם בהחלט וחשדת אותי שלא הבנתי הכוונה האלהית או שהוספתי בה דברים, על כן לא אשוב עמך להשתחוות להשם, לפי שאין הדבר כמו שחשבת כי אתה מאסת את דבר השם בהחלט, ולא בהצטרף אל דברי ולא בבחינת כוונתי כי אם דבר השם מפאת עצמו, עד שמפני החטא הזה מאסך השם מהיות מלך על ישראל, ואם הוא מואס אותך איך אשוב עמך להשתחוות לפניו? הנה יהיה עניני גם כן מרי והפצר:
וימאסך ה׳ – ואם ה׳ מאס בך, איך אשוב עמך.
השאלות:
למה בפסוק כ״ג אמר וימאסך ממלך, ובפסוק כ״ו אמר מהיות מלך על ישראל?
ויאמר כו׳ לא אשוב עמך כי אין התנצלות הזה מועיל מאומה, ולא תועיל אצל מלך ישראל שמלכותו מן השמים ואין ראוי שיגור ויפחד מן העם, וזה שכתוב וימאסך ה׳ מהיות מלך על ישראל נגד מה שאמר תחלה וימאסך ממלך שבעבור שמאס דבר ה׳ אינו ראוי למלוכה כלל, ועל זה היה לו התנצלות שהיה אנוס מיראתו את העם השיב שעל כל פנים וימאסך מהיות מלך על ישראל אינך ראוי למלכות ישראל בפרטות. שהוא אין לו לירא מאדם ולבטוח בעמו ומן ה׳ יסור לבו.
וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל-שָׁא֔וּל, לֹ֥א אָשׁ֖וּב עִמָּ֑ךְ שכבר נתחתם גזר הדין1, כִּ֤י מָאַ֙סְתָּה֙ אֶת-דְּבַ֣ר יְהוָ֔ה, ומידה כנגד מידה2 וַיִּמְאָסְךָ֣ מאס יְהוָ֔ה אותך מִהְי֥וֹת מֶ֖לֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵֽל שאין ראוי למלך שיגור ויפחד מן העם3, ואם ה׳ מאס בך, איך אשוב עמך?!⁠4: ס
1. מהר״יא קרא.
2. מהר״י קרא.
3. מלבי״ם.
4. מצודת דוד.
מקבילות במקראתרגום יונתןמיוחס לר״י קרארלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כז) וַיִּסֹּ֥ב שְׁמוּאֵ֖ל לָלֶ֑כֶת וַיַּחֲזֵ֥ק בִּכְנַף⁠־מְעִיל֖וֹ וַיִּקָּרַֽע׃
And as Samuel turned about to go away, he laid hold upon the skirt of his robe, and it tore.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

וְאִיסְתְּחַר שְׁמוּאֵל לְמֵיזַל וְאַתְקַף בִּכְנַף מְעִילֵיהּ וְאִתְבְּזָע.
ויסוב שמואל ללכת ויחזק בכנף מעילו ויקרע – כנף מעילו של מי. רב ולוי. חד אמר כנף מעילו של שאול. וחד אמר כנף מעילו של שמואל. שכן דרך הצדיקים להיות מצטערין כשאין נטיעתן משובחת. ודכוותה ויתפוש אחיה בשלמה החדשה וגו׳ (מלכים א י״א:ל׳). שלמתו של מי. רב ולוי. חד אמר שלמתו של ירבעם. וחד אמר שלמתו של אחיה. אמר ר׳ שמואל בר נחמני נראין הדברים שלמתו של אחיה. שכן דרך צדיקים להיות מצטערין בשעה שיש מחלוקת לבית דוד. ודכוותה ויאמר הגואל לבועז וגו׳ (רות ד׳:ח׳). נעלו של מי. רב ולוי. חד אמר נעלו של גואל. וחד אמר נעלו של בועז. אמר ר׳ שמואל בר נחמני נראין הדברים נעלו של בועז. שכן דרך הלוקח להיות נותן ערבון. ודכוותה ולא עצר כח ירבעם בימי אביהו ויגפהו ה׳ וימת (דברי הימים ב י״ג:כ׳). אמר ר׳ שמואל בר נחמני מה את סבור שהוא ירבעם ואינו אלא אביה. ולמה נגפו. ר׳ יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. חד אמר על שחיסדן ברבים. שנאמר ועמכם עגלי הזהב אשר עשה לכם ירבעם לאלהים (דברי הימים ב י״ג:ח׳). ורבי שמעון בן לקיש אמר על שבזה כבוד אחיה השילוני וקרא אותו בן בליעל. שנאמר ויקבצו עליו אנשים רקים בני בליעל (דברי הימים ב י״ג:ז׳). ורבנין אמרי על שבאת לידו עבודה זרה ולא בטלה. הדא הוא דכתיב וירדוף אביה אחר ירבעם וילכוד ממנו ערים בית אל וגו׳ (דברי הימים ב י״ג:י״ט). וכתיב וישם את האחד בבית אל (מלכים א י״ב:כ״ט). והרי דברים קל וחומר. ומה אם המלך שהונה למלך נגפו הכתוב. הדיוט על אחת כמה וכמה. ודכוותה וארוחתו ארוחת תמיד וגו׳ (מלכים ב כ״ה:ל׳). כל ימי חייו של מי. רב ולוי. חד אמר ימי חייו של יהויכין. וחד אמר ימי חייו של אויל מרודך. אמר ר׳ שמואל בר נחמן נראין דברים ימי חייו של יהויכין. שבשעה שהקב״ה נותן שלוה לצדיקים אינו נוטלה מהם עוד מעתה עד שהוא מכניסה עמהן לגן עדן.

רמז קכג

ויסב שמואל ללכת ויחזק בכנף מעילו ויקרע – מעילו של מי, רב ולוי, חד אמר כנף מעילו של שאול, וחד אמר כנף מעילו של שמואל. א״ר שמואל בר נחמני נראין הדברים כנף מעילו של שמואל שכן דרך הצדיקים להיות מצטערין בשעה שאין נטיעתן משבחת. כיוצא בדבר אתה אומר ויתפוש אחיה השמלה החדשה אשר עליו ויקרעה שנים עשר קרעים (מלכים א י״א:ל׳), שמלתו של מי רב ולוי, חד אמר שמלתו של אחיה שכן דרך הצדיקים להיות מצטערים בשעה שיש מחלוקת במלכות בית דוד. כיוצא בדבר אתה אומר ויאמר הגואל לבעז קנה לך וישלוף נעלו (רות ד׳:ח׳), נעלו של מי רב ולוי, חד אמר נעלו של בעז, וחד אמר נעלו של גואל, ונראין הדברים נעלו של בעז שכן דרך הלוה להיות מניח ערבון, ודכוותה ולא עצר כח ירבעם ויגפהו י״י כו׳ (דברי הימים ב י״ג:כ׳). ודכוותה וארחתו ארוחת תמיד (מלכים ב כ״ה:ל׳) כל ימי חייו של מי, רב ולוי, חד אמר כל ימי חייו של יכניה, וחד אמר כל ימי חייו של אויל מרודך, ונראין הדברים כל ימי חייו של יהויכין, שבשעה שהקב״ה נותן שלוה לצדיקים אינו נוטלה עוד מהם עד שהוא מכניסן עמהם לגן עדן.
ויחזק בכנף מעילו – לפי פשוטו, משמעו שכשפנה שמואל ללכת מאחרי שאול, אחז שאול בכנף של שמואל, לפי שהיה שאול מבקש ממנו שישוב עד שישתחוה בגלגל שהיה שם אהל מועד.
ומדרש אגדה (שוחר טוב) חולקים אמוראים: יש אומרים: מעילו של שמואל קרע שאול. ויש אומרים: מעילו של שאול קרע שמואל. ומסר לו סימן זה, מי שיכרות כנף מעילו הוא ימלוך תחתיו, והוא שאמר לו שאול לדוד ביום שכרת את המעיל: ידעתי כי מלוך תמלוך (שמואל א כ״ד:כ׳).
And he grabbed the corner of his robe. According to the simple meaning, it seems that when Shemuel turned to leave Shaul, Shaul grabbed the corner of Shemuel's [robe], since Shaul was asking him to return until he would prostate himself in Gilgol, where the Tent of Meeting was. In Midrash Aggadah, however, Amora'im differ; some say that Shaul tore Shemuel's robe, and some say that Shemuel tore Shaul's robe,⁠1 giving over to him this sign, that whoever will tear a corner of his robe, would reign in his place. And that is what Shaul said to Dovid on the day he tore [Shaul's] robe, 'I know that you will surely reign.'2
1. As a symbol of his loss of kingship. Another version is that Shemuel tore his own robe as a gesture of dismay.
2. Below 24:21. See Rashi’s commentary there.
ויסב שמואל ללכת ויהי כהפנותו שכמו ללכת מעם שאול ויחזק שאול בכנף מעילו – של שמואל, ויקרע.
(כז-כח) ללכת – אינו נהפך לקמץ כאתנחתא כי אם בסוף פסוק, שם הם שבים ללכת (קהלת א׳:ז׳), יישר לכת, ויוצא מן התנאי.
ויסב שמואל – כשהסב שמואל ללכת – תפס במעילו – שעשתה לו אמו וקרעו ואמר לשאול כשם שנקרע מעילי כך נקרע המלכות מעליך – כענין שעשה אחיה השילוני, שנאמר ויתפש אחיה בשלמה החדשה אשר עליו ויקרעה שנים עשר קרעים (מלכים א י״א:ל׳).
וחכמינו חלוקים בדבר, יש אומרים שאחז שאול בכנף מעילו של שמואל להחזירו מלילך שישוב עמו עד שישתחוה בגלגל ששם היה אוהל מועד, כך פירשו רבותינו. ולא נראה לי, שהרי שנינו בסדר עולם יום שמת עלי ויטש משכן שילו (תהלים ע״ח:ס׳) ויהי ארון י״י בשדה פלשתים שבעה חדשים (שמואל א ו׳:א׳) ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה (שמואל א ז׳:ב׳), בתחילת כ׳ שנה הביא שמואל את אהל מועד לנוב ואף על פי שהיה הארון בקרית יערים, בנוב היו מקריבין הציבור כל י״ג שנה. פירושו מאותם כ׳ שנה יצא מהן ז׳ שמלך דוד בחברון נשארו י״ג שנה י״א לשמואל וב׳ לשאול ואומר קרע י״י את ממלכות ישראל מעליך היום, ורוח י״י סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה מאת י״י (שמואל א ט״ז:י״ד). בו בפרק חרבה נוב, והביא שמואל את אוהל מועד לגבעון, נמצא עשה בנוב י״ג שנה י״א לשמואל וב׳ לשאול ובאו להם בגבעון.
ולא נראה לי לשון רבותינו כי בימי מלכות שאול לא היה אהל מועד בגלגל כלל. אלא נראה לי לפי שהיתה בו קדושה מקודם לכן נתפלל שם ואז היה שמואל שם בגלגל שנאמר וירד הגלגל וגו׳ (שמואל א ט״ו:י״ב) אל שאול.
ויש אומרים שמואל קרע מעיל שאול, ומסר לו סימן זה מי שיכרות כנף מעילו הוא ימלך תחתיו. הוא שאמר שאול לדוד ביום שכרת כנף המעיל עתה ידעתי כי מלך תמלוך.
ללכת – בסגול באתנחתא.
ויחזק בכנף מעילו – שאול החזיק בכנף מעיל שמואל כדי שישוב עמו.
ובמדרש חולקין בו: יש אומרים כי שמואל קרע במעיל שאול ורמז לו בזה כי מי שיכרות כנף מעילו הוא ימלוך אחריו, וי״א כי שמואל קרע מעילו של עצמו, שכן דרכן של צדיקים להיות קורעין בשעה שאין נטיעתן משובחת.
בכנף מעילו – כנוי לשמואל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ויסב שמואל ללכת וגו׳. אמר ששמואל חזר פניו לאחריו ללכת ולהפרד מעם שאול ויחזק בכנף מעילו ויקרע. וחלקו בו שני אמוראים במדרש שמואל (פרשה י״ח). יש אומרים כי שמואל קרע מעיל שאול, ורמז לו כי מי שיקרע ויכרות כנף מעילו הוא ימלוך תחתיו, הוא שאמר שאול לדוד כשכרת לו המעיל במערה (בסימן כ״ד כ׳) ידעתי כי מלוך תמלוך. ויש אומרים ששמואל קרע מעילו של עצמו, שכן דרך צדיקים היותם קורעין בשעה שאין נטיעתם משובחת. ולפי פשוטו הוא דרך שלישי, כאשר פנה שמואל ללכת מעם שאול אחז שאול בכנף מעילו של שמואל לבקש ממנו שישוב עמו על כל פנים וישתחוה בגלגל לפני השם שהיה שם אוהל מועד ואז קרע שאול כנף מעילו של שמואל.
בכנף – בקצה שפולי המעיל, כמו: ויכרת את כנף המעיל (שמואל א כ״ד:ד׳).
ללכת – מעם שאול.
ויחזק – שאול אחז בכנף מעיל שמואל למנעו מללכת מעמו, ובהאחזו בו, נקרע הכנף.
ויחזק וגו׳ – אין להכריע מי החזיק בכנף מי, אמת הוא ששמואל נושא המאמר וא״כ הוא המחזיק, כלו׳ בהפנותו שכמו ללכת מעם שאול, בלי ראות נסתבך בכנף מעיל שאול וקרעו, וזהו שהוסיף קרע ה׳ וגו׳, זה שנביא ה׳ קרע באקראי מעילך סימן לך שה׳ קרע מלכותך ממך, רק מאור דורנו שד״ל בחר לפרש ששאול (אף שלא נזכר בפסוק) הוא שהחזיק בכנף שמואל לעכבו שלא ילך, ונקרע מעיל שמואל בידו, וגם זה נכון, ור״ל ששאול ישתדל שתכון מלכותו ולא יצליח, ואם יתפלל לה׳ לא יעתר לו ולא יבטל גזרתו, וזהו שהוסיף (כ״ט) וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם.
וַיִּסֹּ֥ב וכאשר הסב1 שְׁמוּאֵ֖ל לָלֶ֑כֶת מעם שאול2, וַיַּחֲזֵ֥ק אחז שאול3 בִּכְנַף-מְעִיל֖וֹ של שמואל4 למנעו מללכת מעמו, ובהאחזו בו5, וַיִּקָּרַֽע נקרע כנף מעילו של שמואל6:
1. מהר״י קרא.
2. מצודת דוד.
3. מצודת דוד.
4. הוא המעיל אשר עשתה לו חנה אמו, (שמואל א׳ ב׳ י״ט), מהר״י קרא.
5. מצודת דוד.
6. רש״י, ר״י קרא, אברבנאל, מצודת דוד. ומדרש אגדה (שוחר טוב) חולקים אמוראים, יש אומרים, מעילו של שמואל קרע שאול, ויש אומרים, מעילו של שאול קרע שמואל, ומסר לו סימן זה, מי שיכרות כנף מעילו, הוא ימלוך תחתיו, והוא שאמר לו שאול לדוד ביום שכרת את המעיל ״ידעתי כי מלוך תמלוך״ (שמואל א כד כ), רש״י, רד״ק. וי״א כי שמואל קרע את המעיל של עצמו, כי כן דרכן של צדיקים לעשות קריעה כשאין נטיעתן משובחת, רד״ק, רלב״ג.
מקבילות במקראתרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעונירש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(כח) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שְׁמוּאֵ֔ל קָרַ֨ע יְהֹוָ֜הי״י֜ אֶֽת⁠־מַמְלְכ֧וּת יִשְׂרָאֵ֛ל מֵעָלֶ֖יךָ הַיּ֑וֹם וּנְתָנָ֕הּ לְרֵעֲךָ֖ הַטּ֥וֹב מִמֶּֽךָּ׃
And Samuel said to him, "The Lord has torn the kingdom of Israel from you this day, and has given it to a neighbor of yours that is better than you.
מקבילות במקראתרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כו]

וַאֲמַר לֵיהּ שְׁמוּאֵל אַעֲדִי יְיָ יַת מַלְכוּתָא דְיִשְׂרָאֵל מִנָךְ יוֹמָא דֵין וְיַהֲבָהּ לְחַבְרָךְ דְתַקֵן עוֹבָדֵיהּ מִנָךְ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק כז]

ממלכות – בשורק לשון יחיד, אבל ממלכות הגוים בחולם לשון רבים.
הטוב ממך – שלא יעבור על פי נביא. ולא פירש לו מי הוא, שלא ידע ויתקנא בו.
קרע י״י את ממלכות ישראל מעליך היום – ואף על פי שאמר לו זה בגלגל כשהעלה העולה: ממלכתך לא תקום (שמואל א י״ג:י״ד), ועתה אמר לו היום: אפשר שהחטא ההוא היה נמחל לו ע״י תשובה ומעשים טובים, וכיון ששנה בחטא, אמר לו: היום נקרעה הממלכה ממך.
ויש לפרש עוד כי בחטא הראשון אמר לו: ממלכתך לא תקום (שמואל א י״ג:י״ד), כלומר שלא תתקיים לו ולבניו אחריו, אבל אפשר כי הוא יאריך ימים במלכותו, ועתה אמר לו כי גם הוא לא יאריך בממלכתו, וזהו שאמר: קרע י״י מעליך. וכן אמר לו שמואל כשהעלהו באוב: ויקרע י״י את הממלכה מידיך וגו׳ (שמואל א כ״ח:י״ז), ולא עשית חרון אפו בעמלק (שמואל א כ״ח:י״ח) – הנה כי בדבר עמלק נגמר דינו.
קרע – אין זה כענין קריעת בגד השילוני (מלכים א י״א:ל׳), והענינים מבוארים עם הבדל הלשונות.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וכאשר ראה זה שמואל הבין כי סימן מה היה הקריעה ואמר קרע השם את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך, רוצה לומר זה לך סימן שכבר קרע השם את ממלכות ישראל מעליך ושכבר נתנה לרעך שהוא טוב ממך, ואמר זה על דוד שהיה אחר כך רע לשאול במלחמותיו והיה טוב ממנו לפני המקום:
קרע ה׳ – הקריעה ההיא, היא לסימן שכבר קרע ה׳ וכו׳.
לרעך – זהו דוד.
קרע ה׳ מבואר אצלנו (כפי דברי הרמב״ן) כי הגם שדבר ה׳ אשר ידבר על ידי נביא לרעה, תוכל להשתנות על ידי תשובה ומע״ט, בכ״ז אם בא איזה פעולה עם דברי הנבואה לא תשתנה, כי הפעולה תורה על קיום הדבר תיכף, וכן הדבר שינבא לטוב גם כן לא ישתנה בשום אופן, וזה שכתוב,
א. קרע ה׳ את ממלכות ישראל מעליך – קריעת המעיל שהיא פעולה שנעשית עם הנבואה מורה שאינה גזרה עתידית רק שכבר נעשית הגזרה היום הזה, באופן שאי אפשר שישתנה הדבר שכבר יצא אל הפועל ויהי וזה שכתוב קרע היום שכבר קרע היום ונעשה הגזרה,
ב. ונתנה לרעך ובזה אי אפשר שישנה ה׳ את הטוב שיעד לרעך הטוב ממך בעבור טובו וצדקתו, והנה מלכות שאול סרה ממנו תיכף, רצה לומר שסר ממנו רוח ה׳ והוד מלכות, שעל זה אמר קרע היום ונתינת המלכות לדוד הגם שלא היה תיכף הלא היעוד הטוב אי אפשר לחזור.
וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שְׁמוּאֵ֔ל לא רק שממלכתך לא תתקיים בעתיד בשל החטא שלך בגלגל1, אלא כעת בגלל חטא עמלק מלכותך שלך תיקרע, וקריעת המעיל מעידה כי כבר2 קָרַ֨ע יְהוָ֜ה אֶֽת-מַמְלְכ֧וּת יִשְׂרָאֵ֛ל מֵעָלֶ֖יךָ עוד הַיּ֑וֹם והגזרה התקיימה3, וּנְתָנָ֕הּ ונתן ה׳ את מלכותך לְרֵעֲךָ֖ הַטּ֥וֹב מִמֶּֽךָּ4:
1. רד״ק.
2. רד״ק, מלבי״ם.
3. אברבנאל. ואכן מאותו יום סרה ממנו רוח ה׳ והוד מלכות, מלבי״ם.
4. הוא דוד המלך, מצודת דוד.
מקבילות במקראתרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספירלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(כט) וְגַם֙ נֵ֣צַח יִשְׂרָאֵ֔ל לֹ֥א יְשַׁקֵּ֖ר וְלֹ֣א יִנָּחֵ֑ם כִּ֣י לֹ֥א אָדָ֛ם ה֖וּא לְהִנָּחֵֽם׃
And also the Strength of Israel will not lie or regret; for He is not a man, that He should regret.⁠"
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְאִם תֵּימַר אֲתוּב מֵחוֹבִי וְיִשְׁתְּבֵיק לִי בְּדִיל דְאַעְבִּיד מַלְכוּ אֲנָא וּבְנַי עַל יִשְׂרָאֵל לְעָלָם כְּבַר גָזוּר עֲלָךְ מִן קֳדָם מָרֵי נִצְחָנֵיה דְיִשְׂרָאֵל דְלֵית קֳדָמוֹהִי שְׁקַר וְלָא תָאִיב מִמָה דַאֲמַר אֲרֵי לָא כִּבְנֵי אֱנָשָׁא הוּא דְאָמְרִין וּמְכַדְבִין גָזְרִין וְלָא מְקַיְמִין.
וגם נצח ישראל לא ישקר – ואם תאמר: אשוב מעוני לפניו, לא יועיל עוד ליטול את המלוכה ממי שנתנה לו, כי הקב״ה שהוא נצחונו של ישראל, לא ישקר מליתן הטובה לזה שאמר ליתן.
But, the Eternal One of Yisroel neither lies. And if you will say, 'I will repent of my sin before Him,' it will no longer avail to take the kingship from the one to whom it was given, for the Holy One, Blessed is He, Who is the Eternal One of Yisroel, will not lie by not giving the good to whom He said to give it.
וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם – אלהי ישראל שהוא קיים נצח אינו משקר בגזירתו שבשר ודם גזר גזירה לעשותה מחר ישן לו ולא עמד הרי גזירתו בטילה, אבל הק׳ לפי שהוא קיים לנצח אינו משקר בגזירתו, וכן הוא אומר במקום אחר וי״י אלהים {אמת הוא אלהים} חיים ומלך עולם (ירמיהו י׳:י׳) ואלהים חיים למה הוא אמת לפי שהוא אלהים חיים לעולם.
ושמא תאמר אשובה לי, וגם הקב״ה ישוב ונחם על הרעה, לכך נאמר וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם – כי מאחר שאמר נחמתי כי המלכתי את שאול (שמואל א ט״ו:י״א) וזעקתי כל הלילה אף על פי כן לא אדם הוא להנחם.
ובמסורת הגדולה מצינו נצח נצח: תבוא עד דור אבותיו (תהלים מ״ט:כ׳), לשון לנצח נצחים, וגם נצח ישראל פירושו הקב״ה שהוא ניצוחן של ישראל. ועל שם שלא חשש לנקום נקמתם של ישראל כראוי נופל הלשון לקרוא שמו של הקב״ה נצח ישראל, שהוא נלחם לישראל ונוקם נקמת בני ישראל.⁠1
ולא ינחם – שנאמר לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם (במדבר כ״ג:י״ט).
1. השוו ללשון הפסוק בבמדבר ל״א:ב׳.
וגם נצח ישראל לא ישקר – אף על פי שממלכתך לא תקום, נצח ישראל לא יסור ממקומו ולא ישקר אותו הב״ה, אבל יעמידהו, כי לא ינחם – כלומר ולא ינחם על הטובה שדבר עליהם.
כי לא אדם הוא להנחם – כי האדם ינחם על טובה שיבטיח לאדם מפני כעסו עליו, אם נשתנה לבבו שלא יהיה שלם לבו עמו כמו שהיה מתחילה, אבל הקב״ה אין בו שנוי חפץ, וכיון שהבטיח את ישראל לא ישקר להם הבטחתו הטובה אף על פי שחטאו. ייסרם כפי חטאם, אבל הטובה קיימת אחרי קבלם ענשם.
אבל לשאול לא הבטיחו על המלוכה לעולם, ואם היה שומר מצות י״י היה מאריך לו המלוכה ג״כ ולבניו אחריו אם ישמרו את מצות י״י. אבל לדוד שהבטיחו על המלוכה לעולם, לא תסור ממנו המלוכה לעולם אף על פי שתפסק מבניו זמן כפי עונם, הטובה והמלוכה קיימת להם לעולם, ותשוב להם אחרי קבלם ענשם, כמו שכתוב: אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים וגו׳ (שמואל ב ז׳:י״ד), וחסדי לא יסור ממנו (שמואל ב ז׳:ט״ו).
ויונתן תרגם הפסוק כן: ואם תימר אתוב מחובי וישתביק לי בדיל דעבד מלכו אנא ובני על ישראל לעלם כבר גזיר מן קדם מריה נצחניה דישראל דלית קדמוהי שקר ולא תאיב ממה דאמר ארי לא כבני אינשא הוא דאמרין ומכדבין גזרין ולא מקימין.
וגם נצח ישראל – הבורא שהוא נצחונו של ישראל.
וגם נצח ישראל – זה הוא האל ית׳ כי לו הניצוח והנצחות.
לא ישקר – זה נמשך ופרוש למה שכתב בתורה לא איש אל ויכזב (במדבר כ״ג:י״ט), ואולם רבים הם השאלות והספקות אשר בענין זה וגם לפנים באמרו נחמתי כי עשיתים (בראשית ו׳:ז׳), הכל נמצא בגביע עם ההתר.
נצח ישראל – הוא הש״י שהוא חוזק ישראל וכחם ותוחלתם כטעם ואומר אבד נצחי והנה הרצון בנצח ישראל חיי ישראל שהוא הש״י כמו הדם שהוא חיי הגוף כי הדם יקרא נצח כטעם ויז נצחם על בגדי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ואמרו וגם נצח ישראל וגו׳, רש״י פירש בו על דעת המתרגם שאמרו על שאול, ואם תאמר אשיב מעוני לפניו, לא תועיל עוד ליטול המלוכה ממי שכבר נתנה לו, כי הקדוש ברוך הוא נצחונן של ישראל לא ישקר ממלתו הטובה. ורד״ק פירשו על דוד, ואם תאמר כן יעשה לאותו רע אשר ימלוך תחתי הנה לא יהיה כן, כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, וזה לפי שלא נשבע לשאול שיתן המלוכה לבניו ונשבע לדוד שיתנה לבניו. ויקשה לשניהם למה לא ינחם השם? אם על הרעה אשר דבר לעשות לשאול ואם על המלכת דוד כמו שנחם על המלכת שאול, ואיך טען על זה כי לא אדם הוא להנחם? כי הנה ניחם בשאול עם היות שאין הקדוש ברוך הוא אדם, ולכן אחשוב בפירושו שכיון בזה לבד להשיב לספק אחד והוא, שאחרי שהאל ית׳ בחר בשאול הנה עתה בהסירו מהמלכות יראה בו שנוי חפץ, וכמו שאמר נחמתי כי המלכתי את שאול למלך, שיורה שהיה בו שינוי ושהוא מתנחם ממעשיו, לזה השיב ואמר וגם נצח ישראל, רוצה לומר וגם על כל זה שהסיר אותך מהמלכות אשר נתן לך האל יתברך שהוא נצח ישראל, הנה לא ישקר באמונתו ולא ינחם ממה שעשה, ותאר אותו במקום הזה בלשון נצח, לפי שהשנוי נמנע בחק הנצחיים כי הוא התחלת ההפסד והוא המביא אליו, ולכן אמר וגם נצח ישראל שהוא הנצחי הבלתי משתנה יתברך לא ישקר ולא ינחם, והיה זה לפי שאין זה שנוי בעצמו יתברך כי אם מפאת המקבלים, וזה שאמר כי לא אדם הוא להנחם, רוצה לומר אינו אדם להנחם מפאת עצמו אבל השנוי הוא במקבלים. ואפשר עוד לפרש כי לא אדם הוא להנחם על שאול, יאמר שנצח ישראל שהוא הקדוש ברוך הוא לא ישקר ולא ינחם מזאת הגזרה שגזר לקרוע את הממלכה מעל שאול, לפי ששאול אינו אדם שיתנחם ויתחרט ממה שחטא. כי הוא תמיד מחזיק ברשעתו, ולכן לא ינחם השם על הרעה אשר דבר עליו:
נצח – ענין חוזק והתגברות, כמו: אבד נצחי (איכה ג׳:י״ח), ועל המקום יאמר, שהוא חוזקן של ישראל.
ינחם – ענין הפוך מחשבה.
וגם נצח ישראל – רצה לומר: כבר אבדת המלוכה כי כבר נתנה לאחר, וגם לא ישקר בהבטחתו, וגם לא ינחם לאחר זמן, כי לא אדם הוא להנחם (ורצה לומר: מפאת עצמו אין בו שינוי להנחם, אבל השינוי בא מפאת המקבל, ולזה נאמר בשאול נחמתי כי המלכתי וכו׳).
וגם נצח – אומר אל תדמה כי היעוד האלהי דומה כיעוד בני אדם, שלפעמים הוא שקר תיכף שמגזם בפיו להרע ובלבבו לא כן ידמה, ופעמים הגם שחושב כן לעשות יתנחם אחר כך ולא יעשה כי ה׳ הנצחי שמתנאי נצחיותו שלא ימצא בו שום שינוי לא בהוה ולא בעתיד,
נצח ישראל לא ישקר – באופן שתחשב כי הרע שגזר עליך וקרע מלכותך היום הוא רק גוזמא לא אמת, וכן ולא ינחם בעתיד על הטוב שיעד לדוד, כי כל זה מורה שינוי, אם בין במחשבתו לדבורו, אם בין הזמן העתה והעתיד שלא יצוייר אצל הנצחי הבלתי משתנה, ועל זה אמר כי לא אדם הוא להנחם – שההתנחמות לא תצוייר רק אצל האדם המשתנה לא אצל השם יתברך.
נצח ישראל – נצחונו של ישראל, רש״י, מי שישראל מתגברים על ידו, והשתמש בתואר זה להוכיח את שאול על שחשב להתפאר על התשועה שנהיתה על ידו, תחת לַמֵד את העם כי לה׳ המלחמה, וגם נֶצַח בהוראת עולם ועד נגזר מהוראת נצחון, דבר המנצח ומתגבר על כל תהפוכות הזמן והווה תמיד, וכאן הוא נקוד צירי ודרכו בסגול.
וְגַם֙ אם תאמר אשוב מעווני, לא יקח הקב״ה בחזרה את המלוכה ממי שנתנה לו1, כי נֵ֣צַח יִשְׂרָאֵ֔ל הקב״ה שהוא נצחונו של ישראל2 וחוזקן3 לֹ֥א יְשַׁקֵּ֖ר מליתן הטובה לזה שאמר ליתן לו4 וְלֹ֣א יִנָּחֵ֑ם יתחרט5 על הטובה שהבטיח6 כִּ֣י לֹ֥א אָדָ֛ם ה֖וּא לְהִנָּחֵֽם להתחרט7:
1. רש״י.
2. רש״י, רי״ד.
3. רלב״ג, מצודת ציון.
4. רש״י.
5. מצודת ציון.
6. רד״ק.
7. כי האדם יתחרט על טובה שיבטיח לאדם מפני כעסו וכו׳ אבל הקב״ה אין בו שינוי רצון, וכיון שהבטיח טובה לישראל לא ישנה להם הטובה, ואף על פי שחטאו, ייסרם כפי חטאם אבל הטובה קיימת אחרי קבלם ענשם, ולשאול לא הבטיח מלוכה לעולם, ואם היה שומר מצות ה׳ היה מאריך לו המלוכה ג״כ ולבניו אחריו אם ישמרו את מצות ה׳, אבל לדוד שהבטיחו על המלוכה לעולם לא תסור ממנו המלוכה לעולם, ואף על פי שתפסק מבניו לזמן כפי עוונם, הטובה והמלוכה קיימת להם לעולם ותשוב להם אחרי קבלם ענשם, כמו שכתוב ״אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים וגו׳ וחסדי לא יסור ממנו״, (שמואל ב׳ פרק ז׳ יד-טו) רד״ק. אברבנאל ביאר שהקב״ה לא מתחרט מצד עצמו אלא שהשינוי בא בגלל שינוי אצל הצד שקיבל טוב מהקב״ה, ומוסיף אברבנאל שכיוון ששאול לא התחרט על מעשיו, הקב״ה לא התחרט שהוריד אותו ממלכותו.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(ל) וַיֹּ֣אמֶר חָטָ֔אתִי עַתָּ֗ה כַּבְּדֵ֥נִי נָ֛א נֶ֥גֶד זִקְנֵֽי⁠־עַמִּ֖י וְנֶ֣גֶד יִשְׂרָאֵ֑ל וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְהִֽשְׁתַּחֲוֵ֖יתִי לַיהֹוָ֥הי״י֥ אֱלֹהֶֽיךָ׃
Then he said, "I have sinned; yet honor me now, please, before the elders of my people and before Israel, and return with me, that I may worship Hashem, your God.⁠"
תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר חָבִית כְּעַן יַקְרֵינִי כְּעַן קֳדָם סָבֵי עַמִי וְקָדָם יִשְׂרָאֵל וְתוּב עִמִי וְאֶסְגוֹד קֳדָם יְיָ אֱלָהָךְ.
כבדני נא – שלא יזלזלו בי בעודי חי.
כבדני נא – כאשר ראה שמואל היות שאול מתבייש מזקני העם והעם אז נשמע אליו לשוב עמו להשתחוות לי״י.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

והנה שאול קבל העונש והודה בגזרה ואמר עם היות שנקרעה מלכותו בבקשה ממך שתכבדני נא נגד זקני עמי ונגד ישראל, כל שכן שמה שאני שואל מעמך הוא עבודת האל, וזהו ושוב עמי והשתחויתי להשם שהוא דבר הגון ותכלית משובח, וכן עשה ששב שמואל אחרי שאול והלך אחריו לכבוד המלכות, והשתחוה שאול להשם ונתן לו תודה על אשר גמלו כרחמיו וכרוב חסדיו נתן אויביו לפניו לחרב:
(הרב מביא כמה דעות בענין חטא שאול ולמה לא נתקבלה תשובתו) ואמנם בענין חטא שאול ולמה לא נתקבלה תשובתו כמו שקבל האל יתברך תשובת דוד ע״ה כבר כתבו בו רבים. ור׳ יוסף אלבו בספר העיקרים אשר לו בפ׳ כ״ו מאמר רביעי (דף קכ״ה) הרחיב המאמר בו באופן מספיק מאד, והכלל העולה מדבריו ומדברי כל מי שנתישר דעתו בזה הוא מסתעף לשלשה דעות, וקודם זכרונם אעיר במה שאמרו חכמינו ז״ל בפרק ב׳ ממסכת יומא (דף כ״ב ע״ב). אמר שמואל מפני מה לא נמשכה מלכות שאול? מפני שלא היה בו שום דופי, דאמר ר׳ שמעון בן יהוצדק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה בו מאחריו, שמא תזוח דעתו עליו אומרין לו חזור לאחריך. רמזו בזה אל שלמות מדותיו ולכן היו הדעות בענשו שחטא במה שבינו למקום והם אלו:
הדעת האחת מה שחשבו אנשים ששאול חטא באומנות המלך, ודוד חטא במה שהוא אדם ולא במה שהוא מלך, ושהענין בדמות שני סופרים, האחד חטא בעשותו שטר שקרן, והשני חטא בבשר ערוה, כי אין ספק שהחוטא בתאות המשגל טעה טעות אדם במה שהוא אדם ולא במה שהוא סופר, וראוי שילקה ויחזור לאומנותו, ואשר שקר באומנותו ועשר השטר מזוייף יענש שלא ישוב עוד לעשות מעשהו ולא יעבוד עוד עבודתו, וכן היה שאול שחטא במשפט המלך בעניני המלחמות קרע השם את מלכותו מעליו, ודוד שחטא לבד במה שהוא אדם נענש באופן אחר ולא נעקרה מלכותו, ובסוף קבל האל יתברך תשובתו ששב אל השם וכסא כבוד הנחילו:
הדעת השניה שתשובת דוד המלך היתה שלימה בכל תנאיה, כי הוא הודה בחטאו כמו שאמר (תהלים ל״ב ה׳) אודה עלי פשעי להשם, ושאול כסה חטאו כמו שאמר הקימותי את דבר השם כי שמעתי בקול השם, וכבר בא הטעם הזה במדרש תהלים (מזמור ק׳), וסמכוהו למאמר שלמה (משלי כ״ח י״ב) מכסה פעשיו לא יצליח ומודה ועוזב ירוחם, לפי שדוד לא התנצל מחטאו, אבל אמר וחטאתי נגדי תמיד, ושאול התנצל תמיד באמרו כי יראתי את העם וגו׳ כי חמל העם וגו׳ וההתנצלות בתשובה מונע גדול אליה, גם תשובת דוד היתה לשמה ולא בוש מלפרסם חטאו אבל אמר (תהלים נ״א ט״ו) אלמדה פושעים דרכיך ושאול היה חס על הכבוד כמו שאמר עתה כבדני נא נגד זקני עמי, כי לא בקש כפרה וסליחה כי אם כבוד בעיני בני אדם, ולכן מה ששאל (רוצה לומר הכבוד באותה שעה) נתן לו, ומה שלא שאל (סליחה וכפרת אשמים לעד) לא נתנה לו. גם היו לו לשאול המדות המגונות במלכים ולדוד היו בהפך, וביאור זה כי ראוי למלכים שיהיו אכזריים לאויביהם ורחמנים לעבדיהם, ושאול היה בהפך כי חמל על אגג אויבו ולא חמל על נוב עיר הכהנים אשר הרגה לפי חרב על לא חמס בכפם, ודוד לא עשה כן שהיה מכה מואב והעבירם במגרה ובחרצי הברזל וחמל על עמו, באמרו לפני המלאך המשחית (שמואל ב כ״ד י״ז) אנכי חטאתי ואנכי העותי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי. גם ראוי למלך מדה שנית שיטיב ויגמול חסד למטיבים עמו, כי אם לא יעשה זה מי ימסור נפשו בעבור כבודו, ושאול לא עשה כן ולא הטיב לדוד שגמלהו טובה בענין גלית הפלשתי ורדף אחריו להרגו, ולא עשה כן דוד אבל צוה לשלמה על בני ברזילי הגלעדי לפי שקרבו אליו בברחו מפני אבשלום. גם ראוי למלכים מדה שלישית שלא יהיה המלך חמדן אבל יהיה שונא בצע, כמו שהזהירה התורה (דברים י״ז י״ז) וכסף וזהב לא ירבה לו, ושאול לא היה כן שאמר הכתוב עליו ויעט אל השלל, אבל דוד היה מחלק השלל ואומר לכל עמו הא לכם ברכה משלל אויבי השם. גם ראוי למלכים מדה רביעית שיהיה המלך איש חיל ולא ירא פני איש, ושאול אמר כי יראתי את העם ואשמע בקולם, אבל דוד היה עושה משפט וצדקה לכל עמו ולא היה ירא מפני איש ולא נושא פנים. גם ראוי למלכים מדה חמשית שידברו אמת ועולה לא ימצא בשפתותיהם, ושאול אמר דברי שקר לשמואל הנביא אשר חמל העם ויקח העם, וזה היה שקר שהוא לקחו ולא העם, אבל דוד בבוא אליו נתן הנביא לא אמר כי אם אמרי אמת. גם ראוי למלכים מדה ששית שיהיה המלך ירא שמים כמו שאמר (שם שם כ׳) לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה וגו׳, ושאול היה סר מן המצוה ועבר על דבר השם בגלגל ובמלחמת עמלק, אבל דוד אמר (תהלים י״ט י״ב) גם עבדך נזהר בהם וגו׳. הנה להיות תשובת דוד שלימה ותשובת שאול חסרה, ולהיות התוארים והמדות המשובחות האלה בדוד המלך עליו השלום והיה שאול נעדר מהם, קרע השם את ממלכות ישראל מעליו ונתנו לדוד ולזרעו עד עולם:
הדעת השלישי (והוא היותר מתישב שבכלם והוא נוטה לדעת הראשון) הוא, שדוד לא חטא במצוה פרטיית שנצטוה בה אחר שהיה מלך אלא במה שצותה התורה לכלל האנשים, ולכן היה ענשו שוה לעונש כל האנשים, הוא חטא באיסור אשת איש ובשפיכת דמים, נענש בעריות נשיו ובשפיכת דם בניו, אבל שאול חטא במצות פרטיית והיא המצוה הראשונה שנצטוה בה אחרי שנמשח למלך, והיא מהצד המתיחד אל היותו מלך, שאמר לו שמואל שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך ומה שאמר גם כן לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו, ובעבור זה נענש שאול בהסרת המלכות מזרעו ושימות בלא עתו, ומפני זה אמרה הבעלת אוב בשם שמואל אל שאול על אשר לא שמעת בקול השם ולא עשית חרון אפו בעמלק ומחר אתה ובניך עמי, רמז כי בעבור אלה השני מצות פרטיות נפסק המלכות ממנו ומת בלא עתו. וכבר אמרו חכמינו ז״ל בויקרא רבה (סוף פרשת קצ״ה ע״ד) דברים יורו על זה, אמרו על חמש חטאות מת שאול שנאמר (דברי הימים א י׳ י״ג) וימת שאול במעלו אשר מעל בהשם, שאמר לו שמואל שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך והוא לא עשה אלא ואתאפק ואעל העולה, על דבר השם אשר לא שמר, שחס על אגג ועל שהחריב נוב עיר הכהנים, וגם לשאול באוב, והוא עבר בשואל אוב וידעוני, ולא דרש בהשם וימיתהו, ואמר שאול אל הכהן אסוף ידיך. הנה בצד מה העירו על הדעת הזה שחטא שאול במה שצוה עליו בייחוד במה שהוא מלך, ויורה על זה מה שייעד השם אל יהוא (מלכים ב י׳ ל׳) שיתקיים המלכות עד זרעו דור רביעי בעבור ששמע המצוה הפרטית שנצטוה בה להשמיד בית אחאב ועובדי הבעל. ולכל שלשת הדעות האלה העיר החכם הנזכר בספר עקרים.
ומשום יגדיל תורה ויאדיר שיערתי אני בזה דעת רביעי והוא, ששאול לא קובלה תשובתה והיה גדול עונו מנשוא, לפי שחטא במיעוט אמונה ובמיעוט אהבה את השם, וזה שהשלמות המשוער אצלינו הוא שני מינים, אם שלמות אנושיי במדות הראויות לאדם במה שהוא אדם, ואם שלמות אלהי באמונה והדבקות הראוי לאחד ממנו באשר הוא איש ישראל, ושאול אין ספק שהיה שלם במין הראשון מהשלמות במה הוא איש ולכן אמרו חכמינו ז״ל (יומא פרק ב׳ כ׳ ע״ב) שלא היה בו שום דופי ושהיה מוכתר במדות המשובחות, אבל היה חסר מהשלמות האחרון והוא המבדיל העצמי וצורתו האחרונה הראויה לו מאשר הוא מישראל, והיא האהבה והדבקות והאמונה האמתית בו יתברך וההכנעה לתורתו ולמצותיו כעבד נאמן לפני אדוניו. אמנם דוד היה שלם בשלמות האנושי ושלמות הישראלי, והיה נכנע לבו למצות האל יתברך ולתורתו כבן יכבד אב ועבד אדוניו, ועם היותו מלך היה נזהר בהם באמרו (תהלים י״ט י״ב) גם עבדך נזהר בהם, ואם חטא היה חטאו במה שהוא אדם בינו לחבירו לא בינו למקום. הנה אם כן חטא שאול במיעוט אמונה ואהבת השם יתברך, ולהיות האמונה והאהבה שרשי המצות והעבודות כלם היה החטא בהם כקוצץ בנטיעות וכהורס התורה כלה. אבל דוד לא חטא כי אם במצוה הפרטית מעשים להמשכו אחרי תאוות המשגל ולא היה בזה פקפוק אמונה ומיעוט אהבה, וכמו שאמר (שם קי״ט ל׳) דרך אמונה בחרתי וגו׳, ואמר (תהלים ק״ל ו׳) נפשי להשם משומרים לבקר, (שם ט״ז ח׳) שויתי השם לנגדי תמיד, ולכן לפי שהיה לבו שלם עם השם אלהיו לא נפסק ממנו המלכות, ונאמר עליו תמיד שהיה שלם עם השם, ואמר יתברך אל שלמה (מלכים א ט׳ ד׳) ואתה אם תלך לפני כאשר הלך דוד אביך בתום לבב וביושר וגו׳. והנה יורה שזה היה החטא בשאול ממה שאמר שמואל אל שאול בגלגל (בסימן י״ג י״ג) נסכלת לא שמרתי את מצות השם אשר צוך וגו׳, הנה ייחס אליו מה שחטא בינו לבין המקום ומיעט האמנה וההכנעה, ואמר שנסכל ושברצונו ובכוונתו לא רצה לשמור מצות השם, והיה זה למיעוט אמנותו בדברי שמואל כי לא האמין בדבריו וחשב שלא יבא ושהמלחמה תעשה בתחבולותיו ולא בכח אלהי, ועל כן אמר יתברך לשמואל נחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי ואת דברי לא הקים, ואמרו שב מאחרי לא יאמר כי אם להעדר האמנה ובמיאוס בדברי השם, וכן אמר לו כי מאסת את דבר השם, ואמר כי חטאת קסם מרי, והמיאוס והמרי הזה לא אמרו כי אם על העדר האמונה והאהבה לדברי השם יתברך, ולכן היה המשפט האלהי וימאסך השם מהיות מלך, אבל דוד שאמר (תהלים קי״ט צ״ז) מה אהבתי תורתך דבקתי בעדותיך, נתן השם יתברך לו את בריתו שלום וכסא כבוד הנחילו, ע״ד (משלי ח׳ י״ז) אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאונני, עם היות שהענישו על חטאו אשר חטא במעשה כשאר בני אדם. וכבר רמזו על זה חכמינו ז״ל במדרש תהלים (מזמור כ״ז), אתה מוצא בשעה שבא שמואל למשוח את דוד היו מלאכי השרת מקטרגין לפני הקדוש ברוך הוא ואומרים מפני מה אתה נוטל מלכות משאול ונותנה לדוד? אמר להם אני אראה לכם מה בין שאול לדוד, שאול הלך ונשאל באורים והתומים כיון שראה את הפלשתים אמר לכהן אסוף ידיך ולא הפסיק לגמור את הדבר, אבל דוד בשעה שהפלשתים באים עליו בעמק רפאים באותה שעה התחיל לשאול באורים ותומים, שנאמר (שמואל ב ה׳ כ״ב) ויוסיפו עוד פלשתים לעלות וישאל דוד באלהים וגו׳. הנה רמזו בזה שהיה דוד שלם באהבת האל יתברך ואמנותו, והיה שאול מואס בדבריו ובלתי שלם באמונות ולזה נענש בקריעת מלכותו עם היות שהיה שלם בשאר המדות האנושיות, כמו שאמרו במדרש שמואל (פרשה י״ז) שהיה ירא חטא ושפל רוח ומבזבז נכסיו וחס על נכסיהם של ישראל, כי היה שלם במה שבינו לחבריו ולא במה שבינו למקום ודוד היה בהפך. הנה אם כן במה שכתבתי הותרו שלשת השאלות האחרונות, אם הרביעית למה היה עונש שאול כל כך מופלג וקשה ולא קובלה תשובתו כמו שקובלה תשובת דוד, וכבר אמרתי בהתרה ארבעה דעות כלם נכונים למבין, ואם החמשית איך אמר בכאן קרע השם את ממלכות ישראל בהיות שכבר נענש על מה שחטא בגלגל, והיה ההיתר בזה כי על מה שעשה בגלגל נגזרה עליו שלא תתקיים המלוכה בזרעו אבל לא אמר שימות בלא עתו ולא שיפסק המלכות ממנו, ואם לא היה חוטא במלחמת עמלק היה חי שנים רבות ועם מלכותו תמיד, ועתה באותו עון שעשה במלחמת עמלק קרע השם את ממלכות ישראל ממנו ומת בלא עתו ונמשח דוד למלך בחייו שהוא קריעת מלכותו באמת. ואפשר עוד לומר שאם לא היה חוטא שאול בעמלק היה מתכפר לו החטא הראשון ונמחל לו על ידי תשובה, ועתה נחתם דינו לקרוע הממלכה ממנו ובלא כפרה וסליחה עוד, ואם השאלה הששית בלא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם, כבר פירשתי הכתוב לדעתי שלא יכוון לומר שאם היה יתברך מכפר עון שאול היה משתנה ומתנחם, אבל שכוון לבד על מה שפירשתי בו, והותרו אם כן השאלות כלם:
ויאמר חטאתי – רצה לומר: אף כי חטאתי, עם כל זאת מהראוי הוא שעתה בהיותך פה תכבדני נגד כו׳.
ויאמר חטאתי הכיר שנית כי אין תרופה לחטאו, אולם בקש הגם שלא תשתחוה עמי על האופן הנ״ל לבקש סליחה וביטול הגזרה, על כל פנים עתה כבדני נא וכו׳ ושוב עמי והשתחויתי מפני הכבוד.
וַיֹּ֣אמֶר שאול, אף כי1 חָטָ֔אתִי, עַתָּ֗ה בהיותך פה2 כַּבְּדֵ֥נִי נָ֛א נֶ֥גֶד זִקְנֵֽי-עַמִּ֖י וְנֶ֣גֶד יִשְׂרָאֵ֑ל שלא יזלזלו בי בעודי חי3 וְשׁ֣וּב עִמִּ֔י וְהִֽשְׁתַּחֲוֵ֖יתִי לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ וגם אם לא לביטול הגזרה, אשתחווה אליו מפני הכבוד4:
1. מצודת דוד.
2. מצודת דוד.
3. מהר״י קרא.
4. מלבי״ם.
תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת דודמלבי״םמקראות שלובותהכל
 
(לא) וַיָּ֥שׇׁב שְׁמוּאֵ֖ל אַחֲרֵ֣י שָׁא֑וּל וַיִּשְׁתַּ֥חוּ שָׁא֖וּל לַיהֹוָֽהי״יֽ׃
So Samuel returned after Saul; and Saul worshipped Hashem.
תרגום יונתןרלב״ג תועלותמקראות שלובותעודהכל
וְתַב שְׁמוּאֵל בָּתַר שָׁאוּל וּסְגִיד שָׁאוּל קֳדָם יְיָ.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

וכאשר ראה שמואל ששאול מתבייש מזקני העם ומהעם, אז נשמע אליו1 וַיָּ֥שָׁב שְׁמוּאֵ֖ל אַחֲרֵ֣י שָׁא֑וּל, וַיִּשְׁתַּ֥חוּ שָׁא֖וּל לַֽיהוָֽה: ס
1. רלב״ג.
תרגום יונתןרלב״ג תועלותמקראות שלובותהכל
 
(לב) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַגִּ֤ישׁוּ אֵלַי֙ אֶת⁠־אֲגַג֙ מֶ֣לֶךְ עֲמָלֵ֔ק וַיֵּ֣לֶךְ אֵלָ֔יו אֲגַ֖ג מַעֲדַנֹּ֑ת וַיֹּ֣אמֶר אֲגָ֔ג אָכֵ֖ן סָ֥ר מַר⁠־הַמָּֽוֶת׃
Then Samuel said, "Bring here to me Agag the king of the Amalekites.⁠" And Agag came to him in chains. And Agag said, "Surely the bitterness of death is at hand.⁠"
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר שְׁמוּאֵל קָרִיבוּ לְוָתִי יַת אֲגָג מַלְכָּא דְבֵית עֲמָלֵק וַאֲתָא לְוָתֵיהּ אֲגָג מְפַנְקָא וַאֲמַר אֲגָג בְּבָעוּ רִבּוֹנִי מְרִיר מוֹתָא.
אגג מעדנות – יונתן תרגם: אגג מפנקא.
אכן סר מר המות – באמת ידעתי כי סר וקרב עלי מרירת המות.
Agag went to him bound. Targum Yonatan renders, mincingly.⁠1
Indeed, the bitterness of death approaches. Indeed, I know that it has turned and is approaching toward me – the bitterness of death.
1. Malbim renders ‘joyfully.’
אגג מעדנות – פותרין: מקושר כמו התקשר מעדנות כימה (איוב ל״ח:ל״א).
ויש פותרין: אגג מעונג כלומר במקום שהייתי מעונג עד עתה אכן אמות במיתה מרה וקשה, וכן תירגם יונתן אגג מפונק.
מר המות – כלומר במיתה קשה ומרה ימות עצמו.
אגג מעדנות – אמר מורי: אגג מקושר.
ולא נראה לי שהרי מצינו במסורת הגדולה מעדנות כדמת׳ התקשר מעדנות כימה (איוב ל״ח:ל״א) לשון קישור התקשר, יוכיח עליו אגג מעדנות כתרגומו: מפנקא. וכן יסד הקלירי בשבעתא דיובא ארז בשורו זיד מעודן ומשועשע, כלומר אדם מעונג הוא בעל הנאות ומעדנים מעתה יתייסר ביסורים קשים. הוא שאמר אגג אכן סר מר המות – סבור הייתי להיות ניצל משחמלו עליו, אבל משנפלתי ביד שמואל פנה אלי מרירות המות להיות נידון במיתה קשה.
וסר מר – לשון קשה זכר, כמו המות הזה (שמות י׳:י״ז).
אגג מעדנות – כתרגומו: מפנקא, כלומר הלך אליו כמהלך המלכים בתענוג, כלומר אף על פי שהיה קרוב למיתה הלך אליו בגאוה.
או פירושו: הלך אליו בתענוג ובשמחה כי בחר מותו מחייו.
וי״מ מעדנות – קשורים, מן: התקשר מעדנות כימה (איוב ל״ח:ל״א), כלומר בקשורים ובשלשלאות של ברזל שהיה בהם, הלך אליו.
אכן סר מר המות – הגיע מרירות המות, ידע כי להמיתו הביאו אותו אליו.
אגג מעדנות – ידיו קשורות, כמו התקשר מעדנות כימה.
אכן סר מר המות – כבר סר מעלי ומלבי מרירות המות, שכבר נתיאשתי מלחיות עוד וכמת אני בעיני.
מעדנת – במעדנות כלומר לאט ובמתון דרך מלך רך וענוג כ״ש עם חשבו שנמלט מהמות כמ״ש אכן סר מר המות.
וילך אליו אגג מעדנות – יתכן שבא אליו בשלשלאות ובכבלי ברזל למלאת מצות שמואל כדי שלא יוכל לברוח כטעם התקשר מעדנות כימה.
ויאמר אגג אכן סר מר המות – ידמה שאגג היה ירא כשהגישוהו לפני שמואל אסור ונקשר בכבלי ברזל וכאשר ראה שמואל והיתה צורתו מוכחת על גודל חסידותו ורחמנותו אמר באמת סר מרירות המות כי נפלתי ביד מי שראוי שירחם עלי.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ויאמר שמואל הגישו אלי את אגג מלך עמלק וגו׳. זכר ששמואל (כדי לגנות חמלת שאול ורחמיו על אגג שהיה מאויבי השם) צוה שיביאו אליו אגג מלך עמלק, כי עם היותו זקן וחסיד ונביא רצה לקדש השם בידו ושחרבו יאכל בשר, ושהלך אליו מעדנות, והוא לשון קשורים כדעת המתרגם,⁠1 שבא בשלשלאות של ברזל. או יהיה מגזרת עדון שהלך בתענוג ובשמחה, לפי שהיה יודע שימיתהו כי בחר מות מחיי חרפה ושבי, ולכן אמר אכן סר מר המות, רוצה לומר באמת סר מרירות המות, כי המות לנכבדים והמעולים בהיותם בקלון מתמיד וחרפה רצופה הוא מתוק מדבש ונופת צופים, ולכן אגג שהיה מלך בראותו כי גדל יגונו והיה מצטער וכאשר ידע מותו אמר שלא היה באותו מות מרירות כי אם מתיקות רב. או נאמר כדברי רלב״ג שכאשר ראה אגג את שמואל חשב שמפאת חסידותו יחמול עליו, ולכן אמר אכן סר מר המות, כלומר שלא ימיתהו ולא יטעם טעם מיתה:
1. כן דעת י״מ ברד״ק, אבל אין זה דעת תרגום יונתן שלפנינו.
מעדנות – ענין קשור, כמו: התקשר מעדנות כימה (איוב ל״ח:ל״א).
אכן – באמת.
מעדנות – קשור בשלשלאות.
אכן – באמת סר אלי מרירות המות.
מעדנת שהלך בשמחה ובתענוג,
ויאמר אכן סר מר המות (מר מלשון לא יחליפנו ולא ימיר וכן והנה לשלום מר לי מר, שמר הא׳ מענין תמורה כמ״ש בפי׳ שם) רצה לומר הנה סר ממנו תמורת המות, כי עד עתה נתנו לו חיי הבוז והעבדות חליפות המות, וזה קשה מאד בעיני השרים יותר מן המות, ועתה סר החליפין הזה, ולכן בחר שם מר שמורה גם על מרירות, כי חליפים האלה מרים מן המות ולכן שמח על מיתתו.
מעדנת – בכבלי ברזל, וחסרה הבי״ת כמו בכמה מקומות, ושרש עדן הפוך מן ענד כמו ענדם על גרגרותיך (משלי ו׳:כ״א) שענינו קשירה, וכן התקשר מעדנות כימה (איוב ל״ח:ל״א).
אכן סר – נשמטה תיבת אלי, קרב וסר אלי מר המות.
וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֗ל הַגִּ֤ישׁוּ אֵלַי֙ אֶת-אֲגַג֙ מֶ֣לֶךְ עֲמָלֵ֔ק, וַיֵּ֣לֶךְ אֵלָ֔יו אֲגַ֖ג, מַעֲדַנֹּ֑ת כאשר ידיו1 קשורות בשלשלאות2, וַיֹּ֣אמֶר אֲגָ֔ג אָכֵ֖ן באמת ידעתי כי3 סָ֥ר ומתקרב אלי4 מַר מרירות5 -הַמָּֽוֶת:
1. רי״ד.
2. מצודת דוד.
3. רש״י, מצודת דוד.
4. רש״י, מצודת דוד.
5. רש״י, מצודת דוד. ורלב״ג ביאר כי כאשר ראה אגג את שמואל, והיתה צורתו מוכחת על גודל חסידותו ורחמנותו, אמר אגג באמת סר מרירות המות כי נפלתי ביד מי שראוי שירחם עלי. ואברבנאל ומלבי״ם ביארו כי אגג אמר שטוב לו יותר המוות מאשר ההשפלה של הכשלון (מר מלשון להמיר להחליף) דהיינו שמעדיף להחליף את ההשפלה במוות.
תרגום יונתןרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(לג) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֨ר שִׁכְּלָ֤ה נָשִׁים֙ חַרְבֶּ֔ךָ כֵּן⁠־תִּשְׁכַּ֥ל מִנָּשִׁ֖ים אִמֶּ֑ךָ וַיְשַׁסֵּ֨ף שְׁמוּאֵ֧ל אֶת⁠־אֲגָ֛ג לִפְנֵ֥י יְהֹוָ֖הי״י֖ בַּגִּלְגָּֽל׃
And Samuel said, "As your sword has made women childless, so shall your mother be childless among women.⁠" And Samuel cut Agag in pieces before Hashem in Gilgal.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וַאֲמַר שְׁמוּאֵל כְּמָא דְאִתְכְּלַת נְשַׁיָא חַרְבָּךְ כֵּן תִּתְכַּל מִנְשַׁיָא אִמָךְ וּפָשַׁח שְׁמוּאֵל יַת אֲגָג קֳדָם יְיָ בְּגִלְגָלָא.
וישסף שמואל את אגג וגו׳ – אמר ר׳ אבא בר כהנא התחיל מחתך מבשרו זתים זתים ומאכילן לנעמיות. הדא הוא דכתיב יאכל בדי עורו יאכל בדיו בכור מות (איוב י״ח:י״ג). ביכר לו מיתה מרה. ורבנין אמרי העמידו על ארבעה קונטיסין ומתחו עליהן והיה אומר אכן סר מר המות (שמואל א ט״ו:ל״ב) הכן ממיתים את השרים מיתות חמורות. רבי יצחק אמר סרסו. שנאמר כאשר שכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמך – אמתו שלא אותו האיש. אמר רבי לוי אף משה רמזה לישראל בתורה. הדא הוא דכתיב כי ינצו אנשים יחדיו וגו׳ (דברים כ״ה:י״א). וכתיב בתריה וקצותה את כפה וגו׳ (דברים כ״ה:י״ב). מה כתיב בתריה זכור את אשר עשה לך וגו׳ (דברים כ״ה:י״ז).
וישסף שמואל את אגג – זה שאמר הכתוב והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם (תהלים ע״ט:י״ב), זכור מה שעשו לנו במילה שהיא נתונה בחיקו של אדם. ואתיא כי הא דא״ר לוי בשם ר׳ יוחנן מה היו עושין בני ביתו של עמלק לישראל היו מחתכין מילותיהן והיו זורקין כלפיי מעלה והיו אומרין בזו בחרת הילך מה שבחרת, בא שמואל ופרע להם שנאמר וישסף שמואל את אגג. מה עשה לו, ר׳ אבא בר כהנא אמר היה מחתך מבשרו זיתים זיתים ומאכיל לנעמיות, הדא הוא דכתיב יאכל בדי עורו (איוב י״ח:י״ג) ברר לו מיתה מרה. ורבנן אמרין העמיד ארבע קונדיסין ומתחו עליהן, והוא אומר אכן סר מר המות (שמואל א ט״ו:ל״ב), וכי כך ממיתין את השרים מיתות חמורות. ר׳ שמואל בר נחמני אומר בדיני עו״א דנו לא בעדים ולא בהתראה.
אואמר ר׳ יהודה: ׳וישסף׳ – כמו ׳וישסעהו כשסע הגדי׳ (שופטים יד, ו). מילה יחידאית ואין עוד הקרות שלה במקרא. מבניין פִעֵל, בניין כבד.
א. ביאור זה מובא מתוך פירוש ר׳ יצחק בן שמואל לשמואל א, כתב יד פירקוביץ׳ 3362.
כאשר שכלה נשים חרבך – להושיבם אלמנות מבעליהם, שהייתם חותכים זנבי בחורי ישראל.
וישסף – חתכו לארבע, ואין לתיבה זו דמיון. ותרגום וישסף – ופשח. ובתלמוד שלנו יש: הוה מפשח ויהיב לן אלותא, כלומר: בוקע.
As your sword bereaved women. To render them widows from their husbands, for you would cut off the membrum virile of the youths of Yisroel.⁠1
[Shemuel] cut. He cut him into four pieces. This word has no likeness [in Scripture]. The Targum renders וַיְשַׁסֵּף as וּפָשַׁח. And in our Gemara we find, 'he broke off [מפשח] a branch, and gave us several twigs,'2 meaning that he split.⁠3
1. See Rashi Devarim 25:18.
2. Beitzah 33b.
3. See Rashi’s commentary in Eikhah 3:11.
כאשר שכלה נשים חרבך – שהיה הורג את ישראל ומושיב אמותיהם שכולות מבניהם כן תשכל מנשים אמך.
וישסף – פתרונו: וינתח.
כאשר שכלה נשים חרבך – שהרגת את בניהן כן תהיה אמך שכולה ממך יותר משאר נשים, שתידון ביסורין קשים.
ורבותינו פירשו: כאשר שכלה נשים להשיבן אלמנות מבעליהן, שהייתם מזנבים בחורי ישראל.
ולא נראה לי, שאם כן היה לו לומר כאשר אילמנה נשים חרבך, כן תתאלמן מנשים אשתך. ואינו נקרא שיכול אשה אלא בבנים, שנאמר רחליך ועזיך לא שכלו (בראשית ל״א:ל״ח), ואומר תן את בניהם לרעב (ירמיהו י״ח:כ״א) והגידם על ידי חרב ותהיינה נשיהם שכולות ואלמנות ואנשיהם יהיו הרוגי מות בחוריהם מוכי חרב במלחמה (ירמיהו י״ח:כ״א), ואומר ותבאנה לך שתי אלה רגע ביום אחד שכול ואלמן (ישעיהו מ״ז:ט׳).
וישסף שמואל את אגג – פירושו וידקר לפי ענינו ותרגומו, כמו אילן שנפשח.
ולי נראה שהוא כמו ויפשחני, ונראה שפירש דרכי סורר ויפשחני (איכה ג׳:י״א), סורר כמו הנני סך את דרכך בסירים (הושע ב׳:ח׳) שעוקצין ונתחבין בגוף, כך זה ופשח שתחב ונעץ מסמרים או יתידות בגופו להרבות לו יסורין.
ומדרש: נעץ ד׳ קונדיסים בארץ.
לפני י״י בגלגל – מוסב על וירד הגלגל.
וישסף שמואל – כמו: ויבקע, כתרגומו: ופשח, כמו: ויפשחני (איכה ג׳:י״א). וכן בדברי רבותינו ז״ל: הוה מפשח ויהיב לן אלותא – כלומר בוקע.
וישסף שמואל – לשון חתיכה הוא ואין לו דומה. ותרגומו: ופשח שמואל.
וישסף – מטעם בשצף קצף (ישעיהו נ״ד:ח׳). ואין ספק ששמואל עצמו הרגו ושחטו כמו שעשה אליהו לעובדי הבעל (מלכים א י״ח:מ׳), וזה הוא שלימות מופלג לחכמים. ורז״ל אשר לא נכחד מהם דבר אמת אמרו אמר לו תא ואשחטך. ויותר ביאור ימצא בגביע.
וכאשר הבין שמואל מדבריו שהוא היה חושב שינצל על יד שמואל אמר לו אין הענין כן כמו שאתה חושב אבל תדע כי מות תמות מיתה אכזרית וזה ראוי לך מדה כנגד מדה כאשר שכלה נשים חרבך כשהרגת בעליהן כן תשכל מנשים אמך במותך.
וישסף שמואל את אגג – רוצה לומר: שחלקו בחרבו כאילו היה בוקע עצים למלאת מצות הש״י והנה היה בזה תועלת לתת יראה לנשארים שלא ילחמו עם ישראל.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

ושמואל השיבו אין הענין כמו שחשבת, אבל כאשר שכלה נשים חרבך שהיית הורג את בעליהן כן תשכל מנשים אמך. ועם היות שמואל זקן בא בימים היה מגבורתו ששסף שמואל את אגג ובקעו בחרבו כמו שיבקעו העצים, וזה לקיים (תהלים נ״ח י״א) ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע:
שכלה – מי שבניו מתים, קרוי שכול, כמו: למה אשכל (בראשית כ״ז:מ״ה).
וישסף – תרגומו ופשח, והוא הבקיעה לשנים, כמו: ויפשחני (איכה ג׳:י״א), ובדברי רבותינו ז״ל (בבלי בבא בתרא נ״ד.): מאן דפשח דקלא.
כאשר שכלה – כשהרגת האנשים עם בניהם, היו הנשים שכולות מבעליהן ומבניהן.
מנשים – מעין הנשים ההן, ודומה להן תהיה אמך, שכולה ממך.
כאשר שכלה השיב לו, הגם שאתה רוצה יותר במות, והיה ראוי שלא אמיתך למען תשאר בחיים המרים ממות, אעשה זאת בעבור אמך שיהיה לה מדה כנגד מדה, כמו שחרבך שכלה נשים בהרגך בניהם השבויים אצלך, והיו אמותיהם שכולות, כן אמך תהיה עתה שכולה יותר מנשים האלה, במה שאמית את בנה, שהיא היתה רוצה שתשאר בחיים.
וישסף – לא מצאנו לו חבר במקרא, ונראה שמקורו סף, שממנו סוף וספה, ובל״ח סייף חרב, אולי התיז ראשו ע״י חרב.
לפני ה׳ – לפני המשכן.
וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל לאגג שהינו ראוי למיתה אכזרית, ואמר לו כַּאֲשֶׁ֨ר כפי שֶׁשִׁכְּלָ֤ה נָשִׁים֙ נשות ישראל1 חַרְבֶּ֔ךָ, כאשר הרגת האנשים עם בניהם, והיו הנשים נותרות אלמנות מבעליהן2 ושכולות מבניהן3, כֵּן כך מידה כנגד מידה4 -תִּשְׁכַּ֥ל מִנָּשִׁ֖ים אִמֶּ֑ךָ, וַיְשַׁסֵּ֨ף ויחתוך5 שְׁמוּאֵ֧ל אֶת-אֲגָ֛ג לארבע חתיכות6 לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה בַּגִּלְגָּֽל, ולמרות שהיה שמואל זקן בא בימים, היה מגבורתו ששסף את אגג ובקעו בחרבו כמו שיבקעו העצים7: ס
1. ר״י קרא.
2. רש״י.
3. ר״י קרא, מצודת דוד, מצודת ציון.
4. רלב״ג.
5. רי״ד. ורד״ק ומצודת דוד ביארו ויבקע. ורלב״ג ביאר וידקור.
6. רש״י.
7. וזה לקיים מה שנאמר (תהלים נ״ח י״א) ״ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע״, אברבנאל.
תרגום יונתןמדרש שמואלילקוט שמעוניר׳ יהודה אבן בלעםרש״יר״י קראמיוחס לר״י קרארד״קרי״דר״י אבן כספירלב״גרלב״ג תועלותאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודמלבי״םהואיל משהמקראות שלובותהכל
 
(לד) וַיֵּ֥לֶךְ שְׁמוּאֵ֖ל הָרָמָ֑תָה וְשָׁא֛וּל עָלָ֥ה אֶל⁠־בֵּית֖וֹ גִּבְעַ֥ת שָׁאֽוּל׃
Then Samuel went to Ramah; and Saul went up to his house to Gibeath-shaul.
תרגום יונתןרד״קאברבנאלמקראות שלובותעודהכל
וַאֲזַל שְׁמוּאֵל לְרָמָתָא וְשָׁאוּל סְלִיק לְבֵיתֵיהּ לְגִבְעֲתָא דְשָׁאוּל.
גבעת שאול – אפשר שהיא גבעת בנימן שזכר למעלה, ובנה שם שאול בית מלוכה, לפיכך סמכה אליו. או היתה גבעה אחרת שבנה אותה שאול.
(הקדמה)
פרשה שמינית בהמשחת דוד שמשחו שמואל ושצלחה רוח השם עליו מיד אחרי המשחתו ושמאותו עת גם כן חלה רוח רעה לשאול, ושהיה דוד מנגן לפניו להסיר מעליו הרוח רעה. תחלת הפרשה וילך שמואל הרמתה וגו׳, עד ויאספו פלשתים את מחניהם וגו׳, והנה שאלתי בפרשה הקטנה הזאת שש שאלות:
השאלה הראשונה במאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני, והי״ל לבטוח בחסדי השם כי לא תמו וכי שלוחי מצוה אינם ניזוקים, ומשה ע״ה לא אמר שהיה ירא מלכת לפני פרעה פן יהרגהו בהיותו מעיז פניו להכותו מכות רבות ועצומות לפניו, והאל ית׳ איך לא הוכיח את שמואל ע״ז? ואיך לא אמר אל תירא כי אתך אני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומת נחשת על כל הארץ כמו שאמר אל ירמיהו הנביא (ירמיהו א׳ ח׳, י״ח) ונתן לשמואל תחבולה עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח להשם באתי, והוא היה באמת דבר בלתי מספיק:
השאלה השנית מה ענין הזבח הזה שיאמר לזבוח להשם באתי? ומה לו לנביא שילך מעיר אל עיר לזבוח זבחים? כי הנה במקומות המיוחדים לזבוח להשם כגלגל והמצפה ושילה ובית אל וכדומה מהמקומות שהיו מקודשים והיו שם מזבחות לגבוה והיה העם הולך אליהם לזבוח את זבח הימים היה הנביא יכול להתנצל בזבח, אבל במקום אחר בלתי נודע יהיה הזבח הזה דבר בטל, ומה אם כן הטענה הזאת לשלא ישמע שאול ויהרגהו? הלא יאמר מדוע אתה הולך שם ללא סיבה? כי עם היות בימים ההם הבמות מותרות, הנה שמואל שופט ונביא לא ילך מחיל אל חיל כי אם לצורך והכרח רב:
השאלה השלישית במה שאמר באליאב אל תבט אל מראהו ואל גבוה קומתו כי מאסתיהו, ולמה מאס השם יתברך את אליאב? והמיאוס לא יהיה כי אם בסבת העונות והפשעים, כמו שאמר בשאול כי מאסת את דבר ה׳ וימאסך ה׳ מהיות מלך, אבל בלי עון יקשה מאד המיאוס הזה, והיה ראוי שיאמר לא בחר ה׳ בזה כמו שאמר ביתר אחיו שלא זכר בהם מיאוס:
השאלה הרביעית במה שספר ויקח שמואל את קרן השמן וימשח אותו בקרב כל אחיו והיה אם כן בזה מגלה סוד? ואם היה הדבר כבר נודע לכל אחיו, איך לא הרגישו בדבר ולא התפעלו ממנו? ואיך נבהלו נחפזו כשראו אותו מתעורר להלחם עם גלית הפלשתי? ואיך היו מבזים אותו ככלי אין חפץ בו:
השאלה החמשית במה שאמר ורוח ה׳ סרה מעם שאול ובעתתו רוח רעה מאת ה׳ וגו׳, והמאמר הזה יקשה מאד משני׳ פנים. ראשונה למה סרה מעם שאול רוח ה׳? כי עם היות שנגזרה שקרע ה׳ את ממלכתו מעליו הנה יהיה זה במותו, אבל בעודו בחיים חייתו למה סר ממנו הרוח אשר לוהו בעת המשחתו, כל שכן אם היה רוח גבורה כדברי המתרג׳ והמפרשים, כי לא נחלש כחו, לפי שרוח הגבורה מלוה אותו עד עת מותו. ויקשה עוד מאשר אמר רוח רעה מאת ה׳, וכן אמרו עבדיו הנה נא רוח אלהים רעה מבעתך, והרוח רעה לא יוחס לאל ית׳, ועוד שהפסוק יסתור עצמו, מצד אחד אומר שסרה רוח ה׳ מעם שאול, ומצד אחר אמר שבעתהו רוח רעה מאת ה׳, ואם כן לא סרה הרוח האלהי ממנו יהיה טובה או רעה:
השאלה הששית אם בעון שאול סרה ממנו רוח ה׳ ובעתהו רוח רעה, איך היה רפואתו ותקונו שינגנו לפניו? ואמר והיה בהיות רוח אלהים אל שאול ולקח דוד את הכנור ונגן בידו ורוח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה, עד שכבר היו עבדיו יודעים התרופה הזאת ויעצוהו עליה, וזה דבר מתמיה אם היה החולי אלהי איך היתה רפואתו טבעיית או מלאכותית בנגון הכנור לפניו? והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
(לד) וילך שמואל הרמתה ושאול וגומ׳. זכר שאחרי ששסף שמואל את אגג הלך אל ביתו הרמתה ושאול עלה אל ביתו שהיה בגבעת שאול, והיא גבעת בנימין שזכר למעלה. וידמה שעשה שם בית ממלכה להיות שם מושב משפחתו ובית אביו, או היתה גבעה אחרת נקראת על שמו.
וַיֵּ֥לֶךְ שְׁמוּאֵ֖ל אל ביתו1 הָרָמָ֑תָה ברמה, וְשָׁא֛וּל עָלָ֥ה אֶל-בֵּית֖וֹ בְּגִּבְעַ֥ת שָׁאֽוּל2:
1. אברבנאל.
2. יתכן שהיא גבעת בנימין שזכר למעלה ובנה שם שאול בית מלוכה, או היתה גבעה אחרת שבנה אותה שאול, רד״ק, אברבנאל וכן ראה בהערות שבפרק ט פס׳ ד לעיל.
תרגום יונתןרד״קאברבנאלמקראות שלובותהכל
 
(לה) וְלֹא⁠־יָסַ֨ף שְׁמוּאֵ֜ל לִרְא֤וֹת אֶת⁠־שָׁאוּל֙ עַד⁠־י֣וֹם מוֹת֔וֹ כִּֽי⁠־הִתְאַבֵּ֥ל שְׁמוּאֵ֖ל אֶל⁠־שָׁא֑וּל וַיהֹוָ֣הי״י֣ נִחָ֔ם כִּֽי⁠־הִמְלִ֥יךְ אֶת⁠־שָׁא֖וּל עַל⁠־יִשְׂרָאֵֽל׃
And Samuel never beheld Saul again until the day of his death; for Samuel mourned for Saul. And Hashem regretted that He had made Saul king over Israel.
תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותעודהכל
וְלָא אוֹסִיף שְׁמוּאֵל לְמֶחֱזֵי יַת שָׁאוּל עַד יוֹם מוֹתֵיהּ אֲרֵי אִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיָי תַּב בְּמֵימְרֵיהּ אֲרֵי אַמְלִיךְ יַת שָׁאוּל עַל יִשְׂרָאֵל.
לא יסף שמואל לראות את שאול עד יום מותו כי התאבל – מן תיבות המשמשות להבא ולשעבר, אבל כשהן לשעבר משמש בם במקום אל״ף כמו התאבל, וכן רחבעם התאמץ לעלות (מלכים א י״ב:י״ח), התאמץ כמו אשר התעולל.
וי״י נחם – נפעל עומד כי הוא קמוץ.
עד יום מותו – אין הכונה בזה כי ביום מותו ראהו. אמנם יש לטעון כי הנה כתי׳ על שאול עוד ויתנבא גם הוא לפני וגו׳ (שמואל א י״ט:כ״ד). והתשובה בזה מפנים, האחד שאין הכרח מזה ששמואל ראהו כי לפני אינו מחייב זה, והעד כי לא נזכר שם שדיבר עמו כלל, והשני כי הכונה פה שיבא שמואל אליו לראותו, וכן כתיב לא אוסיף עוד ראות פניך (שמות י׳:כ״ט).
כי התאבל שמואל – יש לתמוה איך ראוי לחכם להתאבל במה שהוא רצון השם כ״ש במה שאין לו תקנה. אולם ענין התשובה אין זה מקומו.
וששמואל לא יסף לראות את שאול עד יום מותו, והיה זה לפי שיי׳ נחם כי המליך שאול ושמואל היה אוהב אותו מאד להיותו מעשה ידיו להתפאר, והיה הוא המלך הראשון אשר נמשח על ישראל ונעשה על ידו, ולכן לא יסף עוד לראותו כי נעצב על רעתו, ובאומרו עד יום מותו נרמז שעד יום מותו לא ראה שמואל את שאול אבל אחרי מותו ראהו כשהעלה אותו הבעלת אוב ודבר עמו כמו שיבא. ואל יקשה עליך שאחר כך ראה שמואל את שאול כשהלך אל ניות ונבא לפניו כמו שאמר ויתנבא גם הוא לפני שמואל וגו׳, לפי שלא כוון בזה כי אם לומר שלא יסף עוד שמואל ללכת לראות את שאול אל ביתו כמו שהיה עושה קודם זה, ובניות ראהו במקרה שבא אצלו, ואפשר לומר שלא ראהו אז גם כן כי הסתיר פניו ממנו:
יסף – מלשון הוספה.
כי התאבל – רצה לומר: לפי שעם שהיה מתאבל על שאול, עם כל זאת נחם ה׳ וכו׳ ולא חש על אבלותו, לזה נעצב מאוד ולא בא עוד לפני שאול [אבל שאול בא לפני שמואל, כמו שנאמר לקמן י״ט].
עד יום מותו – לא ראהו עוד, כמו עד יום מותה (שמואל ב ו׳:כ״ג) האמור במיכל שלא היו לה בנים מדוד לעולם, וכותב זה לא כתב סימן י״ט:כ״ד, המספר ששאול התנבא לפני שמואל.
וְלֹא-יָסַ֨ף הוסיף1 שְׁמוּאֵ֜ל לִרְא֤וֹת אֶת-שָׁאוּל֙ אל ביתו כמו שהיה עושה קודם2 וזאת עַד-י֣וֹם מוֹת֔וֹ3 של שמואל, כִּֽי-הִתְאַבֵּ֥ל שְׁמוּאֵ֖ל אֶל-שָׁא֑וּל ונעצב לראות ברעתו4, וַיהוָ֣ה, למרות שהתאבל שמואל על שאול, לא חש על אבלותו5 וְנִחָ֔ם והתחרט כִּֽי-הִמְלִ֥יךְ אֶת-שָׁא֖וּל עַל-יִשְׂרָאֵֽל: ס
1. מצודת ציון.
2. ובניות (פרק יט לקמן) ראהו במקרה שבא שאול אצלו, אברבנאל, מצודת דוד. ואפשר לומר שלא ראהו אז גם כן כי הסתיר פניו ממנו, אברבנאל.
3. ובאומרו ״עד יום מותו״ נרמז שעד יום מותו לא ראה שמואל את שאול אבל אחרי מותו ראהו כשהעלתה אותו בעלת האוב, אברבנאל.
4. אברבנאל.
5. מצודת דוד.
תרגום יונתןמיוחס לר״י קרארד״קר״י אבן כספיאברבנאלמצודת ציוןמצודת דודהואיל משהמקראות שלובותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שמואל א טו – נוסח המקרא מבוסס על מהדורת מקרא על פי המסורה (CC BY-SA 3.0), המבוססת על כתר ארם צובה וכתבי יד נוספים (רשימת מקורות וקיצורים מופיעה כאן), בתוספת הדגשת שוואים נעים ודגשים חזקים ע"י על⁠־התורה, מקבילות במקרא שמואל א טו, תרגום יונתן שמואל א טו, מדרש שמואל שמואל א טו, ילקוט שמעוני שמואל א טו, ר׳ יהודה אבן בלעם שמואל א טו, רש"י שמואל א טו, ר"י קרא שמואל א טו, רשב"ם המשוחזר שמואל א טו, מיוחס לר"י קרא שמואל א טו, רד"ק שמואל א טו, רי"ד שמואל א טו, ר"י אבן כספי שמואל א טו, רלב"ג שמואל א טו, רלב"ג תועלות שמואל א טו, אברבנאל שמואל א טו, מנחת שי שמואל א טו, מצודת ציון שמואל א טו, מצודת דוד שמואל א טו, מלבי"ם שמואל א טו, הואיל משה שמואל א טו, מקראות שלובות שמואל א טו – מקראות שלובות על נביאים וכתובים, באדיבות המהדיר הרב אליהו חדד

Shemuel I 15, Biblical Parallels Shemuel I 15, Targum Yonatan Shemuel I 15, Midrash Shemuel Shemuel I 15, Yalkut Shimoni Shemuel I 15, R. Yehuda ibn Balaam Shemuel I 15, Rashi Shemuel I 15 – The Metsudah Tanach Series (Lakewood, NJ) (CC BY 3.0), R. Yosef Kara Shemuel I 15, Rashbam Reconstructed Shemuel I 15, Attributed to R. Yosef Kara Shemuel I 15, Radak Shemuel I 15, Rid Shemuel I 15, R. Yosef ibn Kaspi Shemuel I 15, Ralbag Shemuel I 15, Ralbag Toalot Shemuel I 15, Abarbanel Shemuel I 15, Minchat Shai Shemuel I 15, Metzudat Zion Shemuel I 15, Metzudat David Shemuel I 15, Malbim Shemuel I 15, Hoil Moshe Shemuel I 15, Mikraot Sheluvot Shemuel I 15

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×